לעתים, בבוקרו של יום או בערבו של יום,הוא חש מביתו שבמרכז העיר, סוגר אחריו את השער, לובש את החליפה, על אף גילו המתקדם,צועד צעד קל ומהיר ברחובות העיר הגדולה, לעתים יגיע עד דרום העיר, לעתים עד צפונה הרחוק,תוך כדי צעידה יהגה בשרעפים,במחשבות ברומו של עולם ובהגיגים,בזכרונות מבית אבא שנחרב ועלה באש, יעבור ויגיד שלום ליהודי זה או אחר.

בית הכנסת הרחב והמפואר שעמד במרכז העיר נראה כארמון שעזבו מלך,ארמון במובן של מקום מפואר עם קירות שיש ובמה אמצעית מהודרת במיטב הפיתוחים, ארון קודש בעל עמודי שיש בסגנון קורינתי ועוד ועוד, עד לפני כשנתיים עוד התפללו כאן מניין וחצי, כחמשה עשר איש בתפילות מנחה וערבית של חול,ולפני כשלש שנים נפסקה לחלוטין תפילת השחרית,פטירת הדור המבוגר וגלי ההגירה השלילית משכונות מרכז העיר דיללו את השכונה מהאוכלוסיה המקורית.
ארבעה אנשים עומדים בבית הכנסת:
הגבאי הקשיש, בני פועל הנמל,אדר וייסברג וסגל הסוער מבפנים.
דוד הגבאי הקשיש וכבד הראיה,יליד וורשא, שריד לעבר מפואר יותר נותר על עומדו בספסל הסמוך לכניסה ואמר לעבר הדמויות שמולו:
"רק נס יכול לגרום שיהיה כאן מניין!"
"לפני חודש, אמרת שרק נס יכול לגרום למנין ובדיוק אחרי חצי שעה באו עשרה אנשים" משיב אדר, תלמיד ישיבה בעברו..
היה זה במוצאי שמחת תורה, אמנם בתפילת שחרית ובהקפות שלפני כן נוכחו שם כשניים שלש מנינים אך עתה היה זה כואדי יבש לאחר גשם ממוצע.מנחה נאלצו להתפלל באופן יחידמספר דקות לפני כן ותפילת ערבית מה יהא עליה?
על ידו החרה החזיק בני,פועל הנמל בפנסיה, אדם חסון, הוא עמד לידו כשומר נאמן וידיו השריריות עדיין,שלובות.
יהיה מניין?"”
אדר הביט בבית הכנסת ונזכר בימי תפארתו, הוא נראה נחוש:
"עוד יהיה אתם תראו! אתם תראו!, לא יתכן שבחג לא יהיה כאן מניין!"
הוא נעלם היכנשהוא, עוברות ארבע דקות והנה ממרחק נראים שלשה אנשים, אלו שלשה אנשים שהתפללו באותו בית כנסת והרימו ידיים מראש בכך שעברו לבית הכנסת השכן בעיקול הרחוב, בית כנסת מעורב-אשכנזי ספרדי, אדר וייסברג חש לשם, שכנע והביא אותם בכך שאמר להם כי יחכו שם עד שתגיע שעת ערבית ואם לא יהיה מנין, אזי יחזרו לבית כנסת שבעיקול, אמנם בתחילה באו איתו ארבעה, אך אחד מהם,צעיר בעל זקן ומשקפיים מסוגגנות הרים ידיים מראש ואמר ממש סמוך לפתח בית הכנסת:
"אני לא רוצה לגרום לכם שברון לב, אז אני אפרוש כבר עכשיו..."
סגל הסוער שומע את מה שאמר בעל הזקן ופולט:
"צריך לעשות סנקציות כלפי אלו שילכו להתפלל שם, הם פשוט הורסים לנו ת´מנין!"
השלשה שנותרו מבינים כי אולי לא יהיה מניין, אך הם מחכים עד מועד תפילת ערבית בשעה חמש ארבעים וחמש, אם לא יהיה, יחזרו לבית הכנסת של העיקול.

השעה חמש וחצי,שבעה אנשים ואין מניין,עוד רבע שעה לשעת האפס.

אדר רץ אל החצר של משה, הוא רואה אור בוקע מחלון ביתו ודופק, משה המכונה מיסטר טי, הוא צלם במקצועו, לעתים הוא משלים מניין ולעתים בורח באמצע, אדר דופק בחוזקה ואין תשובה, הוא חוזר לבית הכנסת.
בינתיים מופיע יהודי נוסף בפתח בית הכנסת, מנהל החשבונות של המכללה המשפטית,
"שלום עליכם רב דודל," הוא לוחץ את ידו של הגבאי.

השעה חמש שלושים וחמש, שמונה אנשים, עשר דקות לפני.חסרים שני אנשים.

אדר מחפש את היהודי השכן שנוהג להתפלל ולהשלים מניין מפעם לפעם, הוא חש אל כניסה של בניין מתפורר,מן בלוק בעל שתי כניסות שעומד סמוך לחניה הקרובה אל בית הכנסת,עולה קומה אחת, על הדלת ישנו שלט פרטוק הוא דופק בדלתו,אשה מבוגרת פותחת:
"מר פרטוק נמצא? חסר לנו שני אנשים למניין"
לא הוא לא נמצא, חבל שלא יכולה לעזור" היא מחייכת”
מן החצר הסמוכה לבית הכנסת,חצר המוקפת שיחי יערה, נשמעים קולות, אדר מגיע לשם, נער ואדם מבוגר יושבים עם משפחתם ושותים קפה:
"חסרים שניים למנין!!!"
"לך להשלים אורי!" סונט המבוגר ונשאר על כוס הקפה,כוס קפה אסלי..
אורי מבקש כיפה, אדר רץ אל הארון ומביא לו כיפה של ברית מילה או בר מצווה, כזאת לבנה עם חותמת.

השעה חמש וארבעים, אחד חסר למניין, חמש דקות לפני שעת האפס,

כמה מן המתפללים מביטים בשעון, מחשבות אחרות מעסיקות אותם.
בחור צעיר, בלונדיני הולך עם ערימת ספרים בידיו לכיוון פח האשפה, בני הפועל לשעבר עומד בחוץ ושם לב לכך,הוא שם לב שהבחור עומד לזרוק ספר תנך בנוסף לספרי הלימוד האחרים.
בחור,אל תזרוק את התנ"ך, בוא להשלים מניין," הבחור ממלא את הבקשה הראשונה ומושיט לו את התנ"ך המהוה, אך הוא” מתרחק בצעדים בוטחים מן המקום.
בני אוחז בתנך ושם אותו בגניזה של בית הכנסת, מתחת לארון הסידורים.

דקה אחרונה לפני,תשעה אנשים, אדם אחד חסר,עולם שלם!

אדר כבר מרים ידיים,כנראה שזהו זה, לא יהיה מניין, שנה שעברה היה מניין וחצי ואילו השנה כבר גם זה לא יהיה.אחד מן העריקים כבר נע בכיוון העיקול.
והנה מופיע מעיקול הרחוב אדם בעל חליפה שחורה, זקן לבן והוא מפסיע במהירות לעבר בית הכנסת כשיעדו בטוח,כולם רצים אל השער לראות מי זה, והנה אדר מזהה אותו וקורא:
"שלום עליכם רב דריידל!!!"
דריידל מביט בו ולוחץ ידו בחום.
והנה אך דריידל הוא זה,ר´ יהודה דריידל, רבה הקשיש של ישיבת הרב ירחמיאל אשר היה מרבה בצעידות לאורכה ולרוחבה של העיר הגדולה, ולעתים מרחיק היה עד דרומה של העיר, משלים שם מנין באחד מבתי הכנסת ובערב חוזר אל ביתו, עתה זיכה את בית הכנסת הוותיק חסד עליון.
הגבאי הקשיש מתרגש, הוא מצביע לכיוון כותל המזרח ואומר:
"שב, כבוד הרב!"
הרב פוסע,יושב במושבו של רב בית הכנסת זכרונו לברכה ובמבט רציני אוחז בסידור המונח שם נוסח אשכנז, הנוסח שלו.
אדר חש אל עמוד התפילה ומחזן בקול
והוא רחום יכפר עוון