הנה היא אשקלון, שוכנת למול הים. צבעונית, יפה, שוקקת חיים. אנשים רבים גרים בה, באשקלון; אנשים רבים שגרו בה כבר אינם עוד, אך אותם שנותרו עודם זוכרים. וכשתבוא לאשקלון, תראה חיים ברחובותיה: הנה הם האנשים - מטיילים, מבלים, חולמים. ולכל אחד- סיפור משלו. אך, עוול גדול עשתה אשקלון. לפנים היתה עיר, שוכנת למול הים. צבעונית, יפה, שוקקת חיים. אנשים רבים גרו בה, בעיר: נולדו, חיו, חלמו ומתו שם, סיפורם שזור באבני חומותיה, שנותרו יחידות לעדות. אותה עיר איננה עוד. איש לא זוכר אותה. זמן רב עוד חיו סיפוריהם של האנשים שגרו בה, שכנו תחת החולות, האבק מכסה אותם – אך המשיכו להתקיים. עד שבאו בני האדם, שלא ידעו ולא זכרו את אותם שחיו פה לפנים. הם חפרו בחולות ובאבק כדי לבנות דרך, כביש. ומתוך החולות צמחו סיפוריהם של האנשים, ועלו שוב מעל האדמה. חומותיהם של אלו שמקדם שבו ונחשפו אל מול עיניים משתאות. אך לא זמן רב זכו הסיפורים לעמוד בשקט על מקומם – הרי מי מתאים יותר מאתנו, אנשי העת הנאורה, להחליט מה יוסיף להתקיים, למחות את סיפורם של אלה שהיו? העיר ההלניסטית בשכונת ברנע שבאשקלון נחרשה ונהרסה כליל, ועליה ייסלל כביש. החול, אם לא האנשים, זכר את סיפורה של עיר זו – אך לא עוד. דבר לא נותר ממנה; לבד מחצי נר שבור ומושחר, מונח על המדף בחדרי, למזכרת. עוול גדול עשתה אשקלון. (נכתב למערכת זמן דרום,12 באוקטובר)