חיכינו שנינו בצומת קוקה קולה ממתינים לאוטובוס לירושלים והנה מגיע קו ארבע מאות ושתיים אני עוד מנסה לשאול את האיש אם זהו האוטובוס הנפרד רוצה להציע אולי נחכה לארבע מאות אבל הנהג עדיין לא פותח בודק קודם כל אם יש מקומות ואז פותח את הדלת ומכריז: שלושה גברים ושתי נשים אנחנו נדחפים פנימה, ואני משערת שכמו בפעם הקודמת יקומו נשים נחמדות ויעשו לנו מקום זוגי אבל זה לא קורה. האיש מתיישב עלה מדרגה שלפני הדלת האחורית ומראה לי את המקום הפנוי עבורי בשורה האחרונה ב"עזרת הנשים" אז אני יושבת כאן כרסי בין שיניי גבו של האיש על המדרגה מופנה אלי בחלון ירח מלא ענקי וצהוב של יד באייר, החודש הכי מתוק וטוב ומכאן משקיפה על כל הראשים המאכלסים את האוטובוס הזה ומרגישה כמו באיזה טיול שנתי של הסמינר או משהו כזה בעצם הכל כאן זה פיאות כלומר כמעט כל הנוסעות נשואות אז אולי כולם נכנסו לפה בזוגות? ואולי כולן השאירו את בני זוגן במושבים הקדמיים של תיבת נוח הזאת? אולי בגלל זה הפנים כאן עצובות מי בכלל הזמין את הדבר הזה מי בכלל שלם עם הרעיון המוזר הזה ואולי אני צריכה כעיקרון וכמחאה לא לעלות לעולם על אוטובוסים כאלה אם באמת הנשים היושבות כאן נאלצות לוותר על שעה במחיצת בן זוגן (ואם יש להם ילדים, כמה יקר הוא הזמן) אולי זה בכלל חטא להיכנס לכאן? למה אני נותנת יד לדברים שאני כל כך כל כך לא מסכימה איתם?