המדינה, בזרוק פירורים מַמְשֵכֵת; אזרחיה עד ככר יבשה, רדת מוסיפים. חרב הקיצוצים והגזָל, מעל צווארינו מתנפנפת. אור לחושך, הלה הופכים. עם המדוכאים, קול הזעקה הרימה! לשוד לחם חוקינו, אימרו: די! תותחינו יכוונו, אל ארמונות חורף; לא ניאות, לשאת יותר מדי!