[ליצירה]
א.
מוות לערבים! ב. מאין לך שאינני מתבגר מלא-הורמונים כהגדרתך? ג. משה רבינו, זוכר אותו? הוא היה בן 119 כשריבונו של עולם הבטיח לו שלא ייאסף אל עמיו לפני שיזכה לנקום את נקמת ה' במדיינים. משה נתאווה (!) לנקום בהם! וכל-כך למה? מפני שהם שלחו את בנותיהם להחטיא את ישראל. איפה אנחנו ואיפה הם. על פיגועי התאבדות דוד מלך ישראל, הג'ינג'י נעים הזמירות, היה מביא לא מאתיים עורלות פלישתים, אלא מאתיים א ל ף ראשי פלשתינים. צא ולמד.
[ליצירה]
ה'תשס"ו
שואת ההתנתקות, כאב הגלות.
צפירת יום השואה בשנה הקרובה תטמון בחובה את כאב גלותנו שלנו. את כאב העם היהודי שהקים צבא בארץ-ישראל ושיסה אותו באחיו היהודים - רק מפני היותם יהודים. את כאב העם ששרד את היטלר, וניסה להמשיך את דרכו.
ואל תקפצו עלי עם טענות כלפי השוואות קשות. טענות על זלזול בזכר השואה ושאר מיני שטויות.
לו היו מספרים להיטלר ברגעיו האחרונים בבונקר בברלין על תוכנית חדשה שבה יגרשו יהודים את אחיהם במדינתם שלהם, באטימות, באכזריות, ברגישות ונחישות, יש יסוד סביר להנחה שהיטלר היה אומר: "אז אני יכול ללכת בשקט...".
ועל אף הכאב -
נשמיע את הצפירה.
עצם השמעתה היא נצחוננו.
עצם שרידתנו הוא נצחוננו.
עמנו הוא זה. אחינו הם אלו. ואף אלו. ואף אלו.
[ליצירה]
אח, יאיר,
בתחילה גם אני הקטן חשבתי שהיצירה נגמרת קצר מדי. אבל אז, כמו רצועה אלסטית שנמתחה והתיזה אותי חזרה, קלטתי שהסיום אינו רק סוף. הוא ה-סוף. יהודי השתחווה לצלם.
"ויקם מתוך העדה, ויקח רמח בידו"
"ויכפר על בני ישראל"
[ליצירה]
אז ככה:
אם תפתח בתהילים נ"ט (בפסוקים ז' ו-ט"ו), תמצא את המקור למילים. המלך-המשורר הג'ינג'י מדבר על התקופה האחרונה ממש בגלות (הלילה, הערב), לפנות הבוקר - הוא שחר היום החדש, היום שכולו שבת, הגאולה. (הדימוי הזה מופיע גם במזמור צ"ב - "בלילות" יש לנו רק "אמונתך"; "בבקר", מנגד, נספר "חסדך" - שבו האמנו).
תגובות