[ליצירה]
"קחי מרחק מן המבט, הישרי בו מבט".
פרק את הפחד לגורמים, לא הבריחה.. הכל קל, הכל פשוט. זה כואב, צורב, אבל זו עדיין נשיקה של השמש. הדרך קלה.
תודה.
[ליצירה]
תודה לך מסר, ודאי שהכותרת נועדה להדגיש את הזעזוע, ובנוסף ביקורת, ביום כזה, הוא יום השואה, על האהבה ללא סיג של הנצרות שהביאה לטביחת מיליונים, ולא רק בשואה אלא בכל מסעות הצלב והאינקויזיציות לזמניהם, "שם בערה בעליזות אש התופת...".
בנוסף הוא ביקורת לחברה ובעיקר לממשלה, שלא ידעה לקבל נכון את האודים המוצלים, וגם כיום היא מתעמרת בהם, ואותה אני מדמה לאישה שהיתה אומרה להיות אוהבת וידידה ומתגלה כסוג של שדשמוריד שאולה את האודים, בגלל מיעוט הקיצבאות הניתנות להם, וחוסר היחס והטיפול הפסיכולוגי הראוי.
אולי השימוש בדמון כדימוי הוא טיפה מוקצן, אבל נשארת העובדה שהמכה בפטיש של סבלותיהם של אלו שברחו מן התופת היא מדינת ישראל לצערינו, בין ביחס של המדינה פעם לשואה, כיהודי הגלותי המובל לטבח והסגידה לגבורה בלבד של השואה וחזרה דוקא על המרידות, והן כיום.
[ליצירה]
תודה לך נסיך
על כל התגובות מחממות הלב, אני מעריך מאוד את ההערכה שלך...
לגבי עצם העניין, הבנת נכון, ואפילו יותר מזה, כי זו המציאות שלי כרגע ממש, אהבה שנשארת באופק, שאינה מסוגלת לגעת בי ואני בה, ורק מראה שקופה לחלוטין מפרידה ביני ובינה אבל היא אטומה ככל זכוכית. וזה כואב לראות תמיד את האהבה הבלתי אפשרית הזאת.
[ליצירה]
יפה מאוד
נהניתי לקרוא, אבל אם תתיר לי מעט ביקורת קטנטנה, "לא מחובר לכלום" היה יכול להשתנות ל"לא מחובר לדבר" או משהו כזה, אלא אם כן היתה לך כונה נסתרת שאני אשמח אם תכתוב לי עליה.
[ליצירה]
באופן כללי יש צדק בדבריך, אך על מנת להיצמד למקור:
"בקשתיהו ולא מצאתיהו, קראתיו ולא ענני", היה עליי להשתמש בביקשתיך ומצאתיך... וכן לעניין "ואחזה בך", מכיון שזה שיר הבנוי על אותם פסקאות, צריך היה לשמור על קשר מסויים למקור, להציג את הבנתי את הנאמר בפסוקים, או יותר נכון את מה שרציתי להביע בפסוקים, ועל כן, הזיקה חייבת להישמר, אך בפעמים הבאות אשתדל יותר, תודה.
[ליצירה]
יפה
בהתחלה לא התחברתי למילים הן נראו לי כתובות למען החרוז, אבל החלק השני מדהים, אישיות, כואבות, אוהבות ולוטפות, בעיקר שתי השורות האחרונות, יפה מאוד.
תגובות