אתמול הגעת אליי שוב, אחריי יומיים שלא התראינו. יומיים שהרגישו לי כמעט כמו הנצח. אתה אומר לי שהיית עסוק ושלא היה לך זמן למחשבות, ואני יודעת שאתה משקר כי העיניים שלך מספרות לי הכל. אתה משפיל את הראש כי אתה יודע שאסור לך להסתכל לי בפניי, אתה חושש שכל מה שאתה מרגיש יסגיר אותך ואז אני פשוט אתעלם מקיומך. אתה מניח את ידך על ירכי ואתה צוחק עלי שאני רזה כמו מקל כשבעצם, היית רוצה שאני אשכב לצידך בחשיכה. ועם כל הדיבורים שאתה מדבר איתי, יש מליון דברים שאתה פשוט לא אומר. משקר לי בדיבורים על חתולים שעירים למיניהם. יש חושך אצלנו בחוץ, וגם איפה שאנחנו יושבים. ודרך כל החשיכות אני מצליחה להרגיש את המבט שמפלח כל שבריר מרחק ביני לבינך. אתה מפליג בדמיון שלך איתי, לוקח אותי איתך למקומות רחוקים שאינם בהישג ידך, ואני מרגישה זאת רק על פי הנשימה שזורמת באפך, מעל לעורף שלי. וכמה שאני משקרת לכולם כשאני אומרת שאני לא יודעת מה בדיוק אתה מרגיש כלפיי, אני בעצם יודעת טוב מאוד שאני כבר הצלחתי בכיבוש הלב הרגיש שלך. וכשאתה אומר לי שאתה יוצא למסיבה רק כדי לנסות לגרום לי לקנאות אני כבר יודעת בעצם שהמסיבה תהיה מוצלחת, אבל הלב שלך יהיה עסוק רק במה שאני עושה -כשאתה לא איתי. וכל המילים שלא תאמר, וכל השקרים שתספר לי, וכל הצחקוקים שיעטפו אותי סביב לא יצליחו להסתיר את מה שאני יודעת על איך שאתה מרגיש. ואני משחקת את המשחק שלך כל כך טוב כי המצב הוא זהה בדיוק גם אצלי, ושנינו יודעים היטב מה כל אחד מרגיש. כי אנחנו יודעים עמוק עמוק בפנים שבשביל לאהוב, שבוע, זה לא בדיוק הזמן שמספיק.