ביום האחרון שבו חשתי תקווה,
טפחה המציאות על פני, ואמרה:
"מעתה – תפילותיך תפילות שווא הן".
ויהי מקץ שנתיים ימים,
וחלומי ושברי – במוחי טריים,
חשבון נפש עשיתי – על אבדן מולדתי.
מה יכולתי לעשות, שלא עשיתי אז?
איך אוכל למנוע רפיון עתידי?
האם מעשי כעת מועילים?
וכאשר סכמתי תשובותי,
נשאתי תפילה חרישית:
"חזק ידי הנאחזים,
בארץ החיים".
תגובות