לֹא תָּמִיד הַדְּמָעוֹת מְסַפְּרוֹת עַל תֻּגַּהּ.
יֵשׁ דְּבָרִים אֲחֵרִים. הַשְּׁתִיקָה. זְמַן. אֵין. יֵשׁ.
הַסֹּמֶק בּוֹעֵר בִּלְחָיֵי אֲנָשִׁים, לֹא תָּמִיד מִבּוּשָׁה. לִפְעָמִים,
פָּשׁוּט, אֵשׁ.
לֹא תָּמִיד הַדְּמָעוֹת. לֹא תָּמִיד הַקּוֹלוֹת.
יֵשׁ וְהַבֶּכִי הוּא כָּל הַנִּרְאֶה.
הַצִּיּוּר הָאָפֹר, הַסָּגוּר בַּחוֹלוֹת,
עַל רֶקַע הַיָּם הַנָּסוֹג וְגוֹאֶה.
(מתוך "לא תמיד" – עיר הירח, תרצה אתר)
נהג עצור! תפוש בלם, תריץ אלף שש מאות... אני מריץ, אני מריץ. מארגן את הדברים ליציאה, חוטף עוד כמה שורות בספר...... טוב, אתה יכול לדומם..
שקט.
אני פותח את הנצרה של המדף, מנסה למשוך הצידה, לא זז. בשתי ידיים, עכשיו הוא חורק קצת, לפתע הוא עף הצידה.. אח, חטפתי מכה, לעזאזל... אני צריך לשמן אותו...
תיק, אפוד, מימיה, בקבוק שתן, עצם מתכתי שמכוסה בבוץ. אה, זה הגלילון.
ראש. ראש עייף. שתי ידיים ו..הופ! הנה גם סמרטוט, סרבל. הוא זז לאט לאט, אוסף תיק, אפוד, מימיה, עצם מתכתי שמכוסה בבוץ ומזכיר קצת גלילון. בקבוק שתן מתעופף אל קצה משטח הבוץ.
גוש מתכת ענק, מין פיל מפלצתי, שקוע בתרדמת. אפו מונח בשעה אחת עשרה, אולי אחת עשרה ורבע... הראש שיוצא מתחת לשיניו נאבק בגישה הצרה. הראש עייף, צעיר. אם לא היה, היה הפיל מזמן בשעה עשר...
ביומולדת העשרים ושנים שלי נכנסתי לקופסא עטופה בעור של פיל. היו שם מזגן ומוזיקה טובה שאני אוהב. היו קצת אנשים זרים אך מעניינים והרבה דפים ריקים וכתובים. יותר מכל זה היה בקופסא מין שקט רגוע. בכל פעם שמישהו דפק עליה זה היה נדמה לי כמו סתם "נעים בגב" של שבת בצהרים, בכל פעם שמישהו ניסה לקרוא לי מבחוץ זה בדרך כלל נשמע לי כנגינה עמומה ונעימה.
מדי פעם, הצצתי החוצה וראיתי אנשים שמניעים את שפתיהם בלי קולם ישמע. תמיד כשהחזרתי את ראשי פנימה, תיכף תחבתי אותו בתוך הכרית. חשבתי, האם כל הדברים שנמצאים כאן בקופסא, הוכנו על ידי מראש?
מלך התובה מתמסר לנתיניו, משתעבד לנושיו. כסוות, בוגים, לום חש"ן, מפתח כיס, מד מומנט... הוא שקוע בבוץ עד כתפיו, אפשר לראות רק ראש, ראש עייף. הזחל אף הוא שקוע כולו בתוך הבוץ השחור, הסמיך. המלך צועק: קראו לפָּסל!!
מגוחך לגמרי, אוחז מלך התובה במברג שטוח ופטיש קילו. הוא הפסל, הוא האומן, הוא מלך התובה. הוא העבד.
ביום הולדתי העשרים ושנים הגעתי לפני הזמן לתפילת המנחה. בית הכנסת החל אט אט מתמלא במאחרים. בעצומה של קבלת השבת כבר בוססו רגליי בנוזל דביק שהזילו האנשים מגופם. כשקראו לכלה "בואי!" – יצאתי, והתחלתי ללכת בכיוונה הנגדי. כשיצאתי מתחומה נכנסתי לקופסא עטופה בעור של פיל והנחתי את ראשי על הכר. בקופסא היה שקט מופתי. ביום הולדתי העשרים ושנים ישבתי בבית הכנסת וזמזמתי לעצמי שירים של אלג´יר.
"נהג-
1.מקרר מנוע ב- 1600 סל"ד משך 5-10 דקות, מוודא שחום המנוע מגיע לתחום הירוק, מייצב מנוע בסיבובי סרק, מדומם לפי פקודת המפקד."
"לפי פקודת המפקד" – איש עם סרבל וסמ"ר נוצץ אומר לי להסתכל בבד"ח – חוברת כיס של בדיקות חיוניות לאיש הצוות. ממש חיוני. חשוב מאוד.
"2. בודק נזילות, מצננים" תמיד אני קורא את זה "נזילוּת". ואם יש לפילון הצעיר נזילוּת אז צריך לנגב לו בממחטה. הפיל כבר לא צעיר ממזמן, הוא כבר הספיק לטייל בביירוּת – אני לא בודק.. ואיפה זה "מצננים" בכלל?!
"3.בודק מזקו"ם" – מערכת זחלים, קפיצים ומרכובים, " נזילוּת במחזירי השמן...בלה..בלה..בלה... מוודא אי קיום עצמים זרים בזחל". שני גפרורים מסיבים את תשומת ליבי, הם משתדלים לקנח לפיל את הזקן את האף. הם מעבירים בתוכו מקל ארוך שבסופו קשור פודל. הסמ"ר משקיף. עצם זר בסרבל נתקע בתוך הזחל וחושב שהוא מלך התובה.
ביום הולדתי העשרים ושנים השמש לא העירה אותי. איש עם הרבה שיער על הפנים וחוטים לבנים ותכולים שיצאו מבגדיו, העיר אותי. לא, הוא לא התכוון. למה לא כולו תכלת – גיחכתי והתיישבתי על המיטה לצלילי בחישות ידיו באלפיים שקיות ניילון. התפשטתי ויצאתי החוצה. נכנסתי פנימה. הקהיתי עיניי ויצאתי.
הם כבר ברכו את החודש הזה, הרגשתי. הידד נפלתי במורדות לקראת הרוגי התמוזים שלי. לא ברכתי אותם, הקשבתי להם בעיניים חמות. בדרכי ליוותה אותי ציפור קטנה. היא צייצה וצייצה, ניסיתי להתרכז בדבריה, בקולה הצייצני כשל ילד בר-מצווה. קוראים לי גרסא דינקותא, אמרה הציפור הצווחנית, ואני אשתדל מאוד מאוד מאוד להסיח את דעתך ולהקניט אותך:
"ויקח קורח בן יצהר בן קהת בן לוי..."
כל הדברים יגעים, מחלוקת שאינה לשם שמים אין סופה להתקיים. כל צעדיי יגעים, למקום ששם אלך, משם אחזור. והשמש קופחת..
"וילונו כל עדת בני ישראל ממחרת על משה ועל אהרון לאמור, מדוע תתנשאו על קהל ה´ ???".
הסוף הוא המצאה אנושית, אני לא רואה את הסוף. צעדיי יגעים. כשאגיע אל סיפי, אמשיך ללכת...האשליה תשכח. כשהיא הגיעה לגיל שמונה עשרה, המשכתי ללכת. האשליה נשכחה, והמשכתי ללכת..
רק בקצה האספלט הלוהט מרבדי דשאים אינסופיים לכאורה. אחר כן עצים, בתים ושיחה המניחה את הדעת ומערערת אותה כאחד. כמה זמן אני הולך? חמש דקות? שעה?
"ואהרון מה הוא כי תלינו עליו?"
הגעתי. הדלת נפתחת ועיניי מתבהרות. אני מתיישב על המדף ושותק, עוטה כריכה מחוכמת.... יד זרה ונעימה שולפת אותי ופותחת...
"-שמור-
כל המוסר תוכן מסמך זה, כולו או מקצתו לידיעת אנשים שאינם מוסמכים לכך, עובר על חוקי בטחון המדינה. כל המוצא מסמך זה נדרש למסרו לתחנה הקרובה של משטרת ישראל או המשטרה הצבאית."
קיץ בתובה, אתה המלך.
תוריד את כפפות הנומקס המיוזעות, תוריד את האפוד, תפתח את הסרבל, תהיה ערום לגמרי, תתאוורר... אף אחד לא רואה אותך, אתה המלך החפ"ש!
תדליק את האור, תקרא ספר, תפתור תשחצים, תכתוב שירים, יומן, תנמנם... אנשי הצריח עסוקים, יש להם מלך משלהם עם כתר נוצץ של סמ"ר. אתה חפשי ואם הם ממש צעירים, תוכל להשלים שעות שינה בתיאום כוונות.
"כן? מה? להריץ שמנים? אלף מאתיים? – אין בעיה! תעירו אותי אחרי הבדיקה... מה? מה? לא שמעתי... משאבות? (מרים את המתג) ברור שב-גע! מה זאת אומרת? תגידו, אתם נהנים להטריד אותי??" – את מלך התובה!
ביום הולדתי העשרים ושנים פגשתי את פנחס שדה, בחור רציני.
קצת בלבל אותי עם כל החלומות שלו, אבל השאיר רושם טוב...
טיילנו לנו ברחובות זרים, במעמקי ימים מסתוריים. מוות, חיים, מוות, חיים, והרבה סבל נוצרי. ברחובות הנהר לא טיילנו, אף לא בנחלי אמונה. את הרעווא דרעווין שלו הוא העדיף לבלות לבד.
בביבים היינו, את הריח הכבד, המוחשי עד כדי כאב, כבר הכרנו, הערכנו... הוא אמר לי שאיוב היה צדיק תמים וא-לוהים רצה שיהיה צדיק לא תמים. ועוד אמר "בפגיעה שפגעתי במה שמכונה בשם מוסר חברתי, הריני מעמיד עצמי במעמד נבדל מחוץ לחברה ולקשרי האחווה העדריים שלה."
ועוד גרסא דינקותא מהדהדת באוזניי "הבדלו מתוך העדה הזאת ואכלה אותם כרגע..."
השמש נטתה להרים ונהיה נעים ועצוב. בני האדם המכונים יצורים, או היצורים המכונים בני האדם, כבר איני זוכר, חלפו מלפניי, מאחוריי ומצדדי ולא השגיחו בי.
"כל הדברים יגעים", גם הבדידות יגעה, גם תנועותיי. אולי ראיתי נכון וביום הולדת העשרים ושתים שלי הייתי בודד וקדוש?
"4. בודק פגושים קפיציים וסטאטיים בראייה, בודק חום טבורים ובולמי זעזועים." – אני מת על הסעיפים האלה, שאפשר לפסוח מסביב לפיל, לשאול אותו מה שלומו, ומה נשמע...
"5. עובר על המזקו"ם ומוודא אי קיום פינים גזורים בחוליות הזחל, בזחל מרכב בודק פינים והמצאות כסוות, בודק מוטות פיתול." – יש כסוות? לאור סיגריה נראה... אסור לעשן עשר מטר מהפיל, הוא רגיש.. "תזמינו את האומן הפסל או שנשאיר את הפינים דבוקים בבוץ השחור!" אם היה פה "צייד" עם כוונות טובות, רק כוונות טובות, הייתי משלח אותו אל ארץ הכסוות הפנימיות.. כמו בטירונות.... אבל הצייד שלי חבר, אל הגיהנום הוא לא יקח אותי. אז נפסח על שני הסעיפים...עד מתי?
מוטות פיתול. אני אוחז בַּלוֹם הקפוא, תוחב אותו בבוץ ושלושה גפרורים מודאגים מביטים בי ממרחק של כמה מטרים. כמה מטרים ספורים, טווח בטחון אל שלוש סיגריות מעוכות מקופסת שימורים.
"נו יש מוט פיתול?" – אין מוט פיתול, אני עונה...
חסר מוט פיתול, אז אני מוט מוט פיתול! אני נכנס לתוך החלל הצר. הם סוגרים עליי את העוגן והבוגי מוכן לנסיעה, תמיד בכוננות! אני מסובב, נקרע בתחתית התובה. חיי מתפתלים...העיקר הכוננות!
ביום הולדתי העשרים ושנים בהיתי בשפתיים יבשות של פרצוף מזוקן אחד. רוב הזמן הן זזו, רוב הזמן לא שמעתי כלום. רק בהיתי. לפעמים קלטתי כמה משפטים, הרבה "מצד האמת" ו"שורש ההוויה". חשבתי לעצמי, מה יש לו בכלל לספר לי על האמת? התלבשתי וניסיתי לדבר.
גרסא: דברי קהלת בן דוד מלך בירושלים, הכל קיטש..." – מה זה קשור אני תוהה והתשובות מתרפסות לרגליי.
הזָקָן מחייך חיוך כאילו מבויש, מתחסד. – "יום הולדת הוא יום של חשבון נפש. אבל חשבון נפש צריך קודם כל לעשות על הדברים הטובים כדי לא להתייאש..."
אפשר ללמד זכות על כל דבר, על כל אחד, הוא מספר לי סיפורי חסידים של לימוד זכות, סיפורים ידועים או מוכרים.. לאף אחד זה לא נשמע טיפשי, אני שואל אותו, כשמפשטים ככה את המעשיות האלה? – חלחלה אוחזת בעיניו הקטנות. אני מניח לו, הוא מניח לי. אני משאיר אותו מחוץ לעור הפיל.
את הצוות אני מוצא בחדר בדרכם למקלחת. אני, גוש בוץ קפוא, ניצב בכניסה. – "תסגור את הדלת, קר!" אני מסתובב והולך לעשן. על הבטונדה שמצאתי לי כאן אני יכול להתרכז בכוכבים, לנשום את השקט ולפלוט אותו סגול ופצוע מתוך ריאותיי. חייל עובר, צנחן. שואל, למה אתה כל כך שבוז?, אומר תראה איזה חיים יפים! ..כן...אני ממלמל...איזה חיים יפים...
אני מתרכז בכוכבים. עוצם את העיניים, כתמים סגולים נמרחים באישוניי.. אני פוקח את העיניים, ש.ג באזור רמאללה. החבר, חבר שלי, המאבטח, מרוח בעמדה. הוא לא יכול לשיר לי את "סטארטר", הוא לא יכול להוציא לי את הסיגריות מהכיס של המכנסיים בגלל שאני חנוט בחרמונית וחליפת סערה ואפוד, ואני לא מגיע... לא, זה לא נראה טוב...
לא נראה למי? לשלוליות הקפואות שפזורות על האספלט?
לילה ערפילי, אני לא רואה יותר מחמישה עשר מטר קדימה. אם יגיע מחבל הוא יתפור אותי עוד לפני שאני ארגיש, ומה אכפת לי באמת? כל כך לילה, כל כך ריק. אם היה יום עכשיו, הייתי יכול לפחות לטלטל את המחושים של המשאיות שנכנסות בשער השבור שכבר מזמן נמאס לנו לקלל...
ביום הולדתי העשרים ושנים הוצאתי את השבת עם הסיגריה ואת סעודותיה בשירותים. אחר כך מקלחת ואחר כך קיבלתי ממנה הודעה ובחילה – מזל טוב!! ... ועוד הרבה וריאציות של איחולי טוב. האם היא יודעת מה זה טוב בכלל?
עליתי על מכונית שרק תיקח אותי רחוק מכל דבר. כשהגעתי, רציתי להיות בכל מקום אחר.
"6..." – סעיף לא רלוונטי (זחל גומי). אני קורא את סעיף 7, סוגר את הבד"ח, מכניס לכיס, בועט בעצבנות ברגל של הפיל, נאנק מכאבים אני מתיישב בקצה משטח הבוץ.
פותח שוב את הבד"ח:
"7. בודק מתח זחל בעזרת מפקד". את בורג זרוע המתח שברתי בשבוע שעבר. המפקד התעצבן. צעק. צעק. צעק. איים. איים. איים. אמר שזה סיבוך לא נורמלי. אמר שנחליק את זה, והלך. בעוד שבועיים, הוא כבר ילבש מדים אזר
את הבורג שברתי בשבוע שעבר, אז ככה שלא צריך את הפטנט של החוט והדיסקית וכל הבולשיט של מפקדי טירונות. פשוט מסתכלים, או שפשוט אוטומאטית אני מותח את זחל ימין. "עזרת המפקד" שוכנת בחדר כרגע, אני נשכב על הבוץ ועם הרגליים דוחף את מפתח הכיס – השנינות הכי מוצלחת בחיל... זה בטח לא עושה שרירים בבטן, אני חושב תוך כדי התנועה האינרציאלית של החלפת צד המפתח, זה סתם תופש אותה.
ביום הולדתי העשרים ושנים חזרתי. בית, אבא, אמא, אח גדול, סבתא בטלפון, ברמקול. – בדאלק, שיהיו לך רק
אני בוחן בעניין את שיח הפסיפלורה שליד החנייה, מפעל חיי. האם הספיק לכסות את החוטים שקשרתי לו? וואו! כמה פירות! –אבא, מה עם האיש של הדשא? אנחנו רוצים כבר להתחיל עם הפינת זולה, כבר יש מספיק צל מתחת לפסיפלורה....אווו פסיפלורה, את אהובתי....
- אז בסוף הוא לא בא אליך לשבת? אהה..לא הוציאו אותו.. אז למה נסעת? זה היומולדת שלך! לא אמרנו לך להשאר?? אני לא יודעת, אמרת שאתה רוצה להיות שם כי בא אליך חבר... מה? מה זאת אומרת רצית להיות לבד? אתה שומע מה שהוא אומר? אני אומר לך, יש לךְ בן תמהוני, מה חסר תמהונים בארץ? אתה צריך שקט? מה, רע לך איתנו חמודי? פה אין לך שקט?? קיבלת שם "עלייה" לפחות? לא?! חבל, היית נשאר כאן וקורא את הפרשה... הנה העוגה. מצטערת, לא מצאתי את זאתי שאתה אוהב... מה את מצטערת? זה טוב מאוד מה שקנינו לו. איפה המצלמה? הבאתי זיקוקים.. הנה תעמוד ליד אמא עם הזיקוק, נו מהר, הוא כבה... הנה תחתוך את העוגה, תחייך, למה אתה לא מחייך? תתני לו את המתנה...קנינו לך ארנק, ראינו שאתה עוד מסתובב עם הבלוי הזה מאז שאיבדת את ההוא...
- לא איבדתי, גנבו לי...כן..אז כשפרצו לי לאוטו בחוף...אבל אמא, אני לא צריך ארנק. טוב לי עם זה, הפשוט...אפשר להחזיר אותו? מה, רק להחליף? אני לי רוצה מכנסיים, חבל לקנות מכנסיים במחיר כזה...חנות של מותגים? אני לא צריך מותגים...ארבע מאות שקל לחולצה שם?!
(אוף, אני לא רוצה את הכסף הזה...לקנות לי ספר..אני יכול גם בלי זה. אבל רמזתי להם שאני רוצה את רחובות הנהר של אצ"ג...אני סתם אבזבז את הכסף הזה עכשיו...)
תודה רבה! אני משאיר את השטר על השולחן. אוסף אותו אחרי שעה, אחרי שכולם התפזרו..הרבה אחרי שכולם התפזרו לסבלותם.
"8. מוודא ברגי האבטחה במנגנון מתח סגורים". אני מכסה את ישבנו של הפיל, שלא יתבייש שיצא לו הבורג. בורג שבור תקוע בפנים, עצם זר בזחל... אני הוא הבורג השבור! תשע שש עשרה... אני הוא הבורג הקטן במערכת המשומנת היטב, מערכת זחלים, קפיצים ומרכובים..ואני שבור..ואני יכול לדפוק הכל באמצע הקרב... אלעזר ישמעאלי, לו יקלע לתחתית הפיל, יגלה שם פלטות גחון.
"9.מתדלק הטנק ומוודא שפתחי המילוי נקיים וסגורים". –כמה דלק יש לנו? – שלוש רבעי מכל. סרבל מסומר מקשקש בפנקס הקטן, הפיל רווי.
"10. מנקה ומשמן מדף נהג. בודק טלפון אחורי ותאורות חיצוניות עם המפקד. בודק לחצי בלם על ידי לחיצה על הדוושה, בודק תקינות מערכת אב"כ". מרוב פרטי שטויות כמעט שכחתי, מדף נהג! צריך לשמן...עכשיו? מחר? –צייד יקר, תביא לי את המשמנת ופחית תשעים ואחת אפס חמש בבקשה..
רק אחרי שכל התא מוצף בשמן אני שוחה החוצה. מה שלא יהיה, הכל ילך חלק..
מיום הולדתי העשרים ושנים אין יותר מדי מה לזכור, בסך הכל היה זה יום ככל הימים. חזרתי לעשן בחדר, פרטים שוליים.
הרי הכל ידוע, כשאין מה לאבד, אתה מן הסתם ערום. ככל שאתה יותר ערום אתה יותר אמיתי.. ביום הולדתי העשרים ושנים לא איבדתי כלום, כי לא היה מה. הייתי ערום וכלום לא קרה. אף אחד לא הבחין בי בהתהלכי ללא לבוש אל תוך המים העמוקים..
חוץ מזה אין יותר מדי מה לספר, פשוט היה חם..
"11. מבצע מצב אבטחה ויוצא מתאו. בודק נזילוּת מחטיבת הכח ומגחון הטנק.
12.בודק תקינות ציוד חיצוני (ברזנט, אלונקה, כבל גרירה)."
ביום הולדתי העשרים ושנים הורי היקרים קנו לי טנק במתנה, את זה שאני הכי אוהב. עוד לפני שהגעתי לחדרי בכלל, חטפתי את המפתחות ולקחתי את הטנק לסיבוב. נסעתי. נסעתי. נסעתי. לאן תגיע? יבבה גרסא דינקותא. סיני, סיננתי, חצי האי סיני...את רואה, כבר רואים את רפיח מצד ימין...
"13. משתתף במסדר טא"ת ומדווח". – סיימתי טא"ת חבר´ה! אין מוט פיתול שבור, הכל תקין, הכל מוכן...אנחנו בשיא הכוננות..דממה.
מפקד – מפקד? מפקד?
טען – אחי, אח שלי, אתה פה? למה את לא עונה לי? למה אתה כל כך לבן?
תותחן – חבר? איפה הרגליים המסוקלות שלך מאחורי גבי? לאן נעלמת???
נהג מתעורר בתאו
יום הולדתי העשרים ושנים, הפיל יורק דם. אני מתניע ומתחיל לנסוע, המנוע יותר שקט מהספרייה העירונית.
כשאני עולה על הכביש הראשי אני מעביר ל- high. אני פותח את המדף המשומן היטב בהינף יד, הכל הולך חלק. אני מגביה את הכיסא, כבר לא צריך "מדפים סגורים" עכשיו. לא צריך כלום, אפילו לא שהתותח יהיה מדורגל, הוא הרי לא יערוף את ראשי..הכל לבן עכשיו, אז איך הוא יערוף את ראשי?
אני מחנה את הטנק בחנייה, נמלך לרגע ומכניס אותו לתיק. הבית ריק, פתאום כל הבתים ריקים ובחדרי רוח פרצים. אני זורק את התיק על הרצפה ונשכב על השטיח.
על רקע הים הנסוג וגואה
אני נרדם...
תגובות