אני רואה אותם, את כולם.
   ילדים,
      הורים,
         אחים,
            זקנים.
              נשים הרות,
                 ילדות קטנות
                  עם צמות.
אני רואה נעליים,
 בגדים,
 תאים קטנים.
איך זה שזה, זה מה שנשאר?
  מה עם החברים?
          הילדים?
        ההורים?
      האחים?
הם שם, באפר.
         באנדרטה,
         אולי בקבר.
והם גם כאן, בתוכי.
     בחלומות,
     בצעדים,
       ובעצם המחשבות.
צועקים,
צורחים,
צוחקים,
  שותקים.