אני יושבת בחדר, על המיטה.
אמצע הלילה, הכל שקט, חוץ מהרוח שמרעידה את התריס.
 עבר עלי יום מדהים, מהמדהימים שביניהם.
   והשקט שבלב שלי שווה את כל העולם. כל מאמץ קטן שעשיתי היום, כל חיוך מאולץ, כל שקר לבן. ואני לא רוצה ללכת לישון. לא רוצה שהיום הזה ייגמר. כי עכשיו הוא רק שלי. אף אחד לא יכול לשנות כלום, להזיז שום דבר בעולם שלי. ויש לי מקום לחשוב, מקום להרגי. סוף סוף, בלי כל הרעש של העולם מסביב. לחזור על השבועות האחרונים, להתרגל לכל הדברים החדשים שצצו בעולם. לכל ההחלטות שהופיע לי בראש, אלה שהיה לי מספיק כוח לעשות ולבצע, ואלה שלא מצאתי עוד את הכוח, ואולי גם את האומץ לעשות. אולי עכשיו, כשהראש נקי, הלב שקט, והעיניים מחייכות על כל דבר, אני אוכל למצוא את האומץ שבטוח מתחבא בי באיזה פינה. אני יכולה לחפש בתוכי עם נר, כי אין רוח שתכבה אותה. ואין מה שיכול להתחבא מאואו של הנר.
וככל שאני מחפשת, אני מוצאת דברים שחשבתי שאבדו מזמן. הרצון, האמונה, השמחה האמיתית. הכל מתחבא שם. במקומות הכי בולטים, אך הכי מותקפים. אין דבר שלא יימצא שם. יש במקום הזה אפילו חלומות אבודים, וגעגועים נסתרים. אהבות שכוחות, שעם הזמן לא רק נשכחו אלא נשחקו גם קצת. ואולי הכל נראה פתאום ברור.
וחל לי כל כך שאין לי מצלמה, לתעד הכל. ואני יודעת שאני אלך לישון, והכל יעלם. ולא יישאר לי כלום, ולו הזיכרון והידיעה, שהכל נמצא פה בתוכי. כל התשובות, כל התפילות, כל הבקשות והכמיהות.
                                                      עולם ומלואו, וכמה זה פשוט בעצם.