חשבתי שהחקירות האלו בעניינים המשפחתיים עוזרות לי להבין טוב יותר מה עבר על אמי בחיים. נראה לי שאף אחד לא שם לב, ואולי גם אני לא הרגשתי זאת אז, אבל שאילת השאלות הבלתי פוסקת שלי, הניסיון לאפיין כל דמות במשפחתי, הובילה לכך שצברתי המון מידע על כל אחד מהם.
דוד שלי, שאול, היה מאז ומעולם חידה בעיניי. היה לו עסק למכירת תכשיטים באזור מגוריו שהיה קרוב גם למקום מגורינו. אני זוכר שכמעט אף פעם לא ראיתי מישהו נכנס לחנות. כבר בתור ילד שאלתי את עצמי ממה הוא מרוויח. גם כשהיו נכנסים לחנות אנשים פה ושם, הוא היה מתייחס אליהם בצורה שלידה סבא שלי היה מקבל את פרס השירות. איך הוא מרשה לעצמו לנהוג כך? שאלתי את עצמי. גם בהתנהגותו עם קרובי המשפחה היה משהו מוזר. כשהיה מדבר עם מישהו מקרובי המשפחה היה נראה כאילו הוא לא נמצא שם, כאילו הוא במקום אחר.
פעם אחת אימא שלי שלחה אותי לקנות דברים בעיר וכשחזרתי נכנסתי לחנותו להגיד שלום. בחנות לא היה אף קונה ושאול ישב על ספר גמרא ולמד. הוא שמח שבאתי והתחיל לדבר אתי על נושא מסוים בגמרא. הייתי אז בסך הכל בן עשר ולא הבנתי על מה הוא מדבר. האמת היא ששאול גם לא עשה מאמץ גדול מדי להסביר לי. היה נראה יותר שהוא מנצל אותי כדי לדבר בהתלהבות עם עצמו. נוכחותי גאלה אותו כנראה, מבדידותו אבל הוא לא היה צריך אותי ספציפית. אחרי כמה דקות של מונולוג מלא התלהבות מצדו התחלתי להרגיש את הזמן. חשבתי על זה שאימא בבית לחוצה ולא יודעת מה קורה אתי (לא היה פלאפון). ניסיתי לרמוז לדודי שאני צריך ללכת. כשזה לא עזר, התחלתי להשחיל ניסיונות הימלטות כשהיה נדמה לי שהוא סיים רעיון. אבל הוא כל פעם אמר לי: רגע, רגע אני כבר מסיים ואני הרגשתי לא נעים ונשארתי. בסוף נשארתי שם ארבע שעות באותו יום וכשחזרתי הביתה התברר לי שהמשטרה כבר בעקבותיי.
כששאלתי את אבא שלי על דוד שאול, הוא אמר לי שהוא דווקא זוכר אותו מהתיכון בצורה אחרת לגמרי. אבא שלי זכר אותו בתור שחקן כדורגל מצוין וחברהמן. בכל בוקר בזמן ההשכמה, סיפר לי אבי שגר אתו באותו חדר בפנימייה, כשהמדריך היה נכנס להעיר את התלמידים, הוא היה מוצא את שאול באותה תנוחה: בדיוק לפני שהוא מעלה את הגרב על הרגל. ברגע שהמדריך היה יוצא, שאול היה, כמובן, חוזר לישון. לאחר הצבא שאול היה מארגן מפגשים של החבר´ה מהתיכון. לדברי אבי, שאול היה הרוח החיה של המפגשים האלה. הוא היה זה שמודיע לאנשים, מדרבן, וגם דואג ל ´תוכנית האומנותית´ ולכיבוד. במפגשים האלה, שחלקם נערכו בביתו של שאול, הכיר אבי את אמי.
"אז איך הוא נהיה כזה?" שאלתי את אבי.
"אני ממש לא יודע" אמר אבי וחייך חיוך של מבוכה. הוא באמת לא ידע.
"אבל זה לא קורה סתם, דברים כאלה" התעקשתי "לדברים יש סיבות. כמו שאתה מאמין שלדברים שאתה עושה יש סיבה – נכון שאתה מאמין בכך? – כך אתה לא יכול לשכנע אותי שדוד שאול הגיע למה שהוא סתם כך בלי סיבה. הרי הוא לא משוגע! אתה הכרת אותו ואתה בעצמך אומר שהוא היה חברהמן ושאף אחד לא שם לב למשהו מוזר אצלו. אז מה, פתאום מהשמיים הוא נהיה משהו אחר?"
אבי המשיך להסתכל עלי באותו מבט של חוסר אונים כמתנצל על שהוא לא מבין את ההסבר.
"אולי הסיבה קשורה בסבא" המשכתי "הרי סבא חושב שהוא מבין הכל יותר טוב מכולם אז אולי סבא הפריע לו בכל מיני דברים שהוא רצה לעשות".
"כן, היה משהו כזה" נזכר אבי "זה קשור בחנות".
"מה הקשר של שאול לחנות?" שאלתי.
"היום הוא באמת לא קשור אבל לפני הרבה שנים הוא עבד בחנות"
"נו ו - ?"
" – וכמו כל בן הוא ציפה להתקדם בעסק. הוא רצה לשנות דברים, להזיז. שאול הוא אדם חרוץ ובעל יוזמה אבל…"
"…סבא לא נתן לו" המשכתי.
אבי נאנח. "כן. סבא לא נתן לו. נו, אתה יודע, כרגיל, סבא חושב שהוא מבין הכל והוא לא נתן לשאול לזוז".
"אהה".
אז שאול עזב בסופו של דבר את העסק, אבל הוא לא התאושש מהמכה. הוא לא מצא את עצמו בחיים. הוא פתח עסק לתכשיטים אבל "זה לא היה זה". אני זוכר שסבא שלי אמר לי פעם באחת משיחות הבכיינות שלו ש "הבן שלי לא יודע להיות סוחר. מה לעשות? אמרתי לו את זה" נאנח סבא "אבל מה אני יכול לעשות חוץ מדיבורים?". אבל אחרי שאבא שלי סיפר לי את הסיפור ראיתי את הדברים בצורה שונה. אהדתי עברה באופן מיידי לשאול. נכון, גם עכשיו לא הבנתי אותו ולא יכולתי לתקשר אתו, אבל הבנתי את הסיבה שגרמה לכך והזדהיתי אתו. באיזשהו מקום הרגשתי הרגשה שתחזור עוד הרבה פעמים בחיים שלי: אילו אני הייתי שאול – הייתי גם אני נהפך למה שהוא עכשיו.
אבל הסיפור על שאול לא נגמר בזה. כמה שנים אחר כך, סבא שלי חש שהעסק "מתפורר" והביא את חתנו, הבעל של דודה שלי, לעבוד אתו. החתן עשה שינויים רבים בעסק, שינויים שבסופו של דבר, סבא שלי הסכים שהצילו את העסק. לאחר מכן, דודה שלי, הבת הקטנה, נכנסה לעבוד בעסק יחד עם בעלה. כעת עבדו דודה שלי ובעלה בעסק יחד עם סבא שלי. אומנם רשמית סבא שלי היה הבעלים היחיד אבל היה ברור שהעסק מנוהל כמעט לגמרי על ידיהם. סבא שלי כבר לא היה צעיר וכולם הבינו שדודה שלי ובעלה יירשו את העסק. לא קשה לנחש איך הרגיש שאול, הבן הבכור, כשראה את אחותו הקטנה משגשגת במקום שלדעתו, הוא היה אמור להימצא בו.
"אז זו הסיבה" אמרתי לאבא שלי "אמרתי לך, לכל דבר יש סיבה. סבא נישל את שאול מהעסק ולכן שאול הידרדר. אבל סבא בכל זאת הרגיש רגשי אשמה על מה שעשה ולכן הוא תומך כלכלית בשאול עד היום. תומך כלכלית!" אמרתי בבוז "כאילו שהוא עושה טובה למישהו. הוא זה שעשה לו את זה מלכתחילה ועכשיו הוא משלם על כך".
"לא יודע" אמר אבא שלי באותו טון ספקני ומהורהר.
מה לא יודע? מה יש פה לא לדעת? הדברים נראו לי ברורים ובהירים כמו שמש בצהרים. מה שלא היה מובן לי זה איך האחרים, כולם מסביבי, לא רואים זאת בבהירות כמוני וגם איך הם לא מרגישים הזדהות עם שאול. למרות שלא נפגעתי ישירות מסבא בשום דבר הרגשתי פתאום כעס גדול עליו בגלל התנהגותו לשאול.
אבל למה שרה, הקטנה, לא נפגעה ויכלה לעבוד עם סבא שלי ושאול לא?
הייתי חייב לנתח את העניין, להבין אותו עד הסוף. כנראה ששאול היה רגיש יותר והוא גם היה פרפקציוניסט. הוא לקח דברים ללב ואם סבא שלי היה מעביר עליו ביקורת היא הייתה משגעת אותו. סבא שלי, בעניין הזה, לא עשה לו את החיים קלים, כי הוא הרי חשב תמיד שהוא יודע הכי טוב. אז בסוף דוד שלי נשבר. אבל סבא שלי לא חשב שהוא האשם וגם לא שינה כלום בהתנהגותו – הוא פשוט נתקל בקיר אטום אחר מן הצד השני ולקיר הזה קראו - דודה שרה.
מאז ומתמיד דודה שרה הייתה עוף מוזר בעיני. היא הייתה חברותית ומשוחררת. היא הייתה מורה למתמטיקה בתיכון ובהפסקות הייתה משחקת כדורסל עם התלמידים. האם לכם הייתה מורה כזאת?
לאחר כמה שנים בהוראה עברה לעבוד עם דוד שלי בעסק של סבא. העבודה הזו הייתה "תפורה עליה". העסק מכר חומרי בניין, וקבלנים, אינסטלטורים ושאר עובדי תעשיית הבניין היו מבקרים קבועים בחנות. האוכלוסייה הזו, של תעשיית הבניין, היא לא הכי עדינה בעולם, בלשון המעטה. דודה שלי – השתלבה שם מצוין. היא נראתה כמובן כאישה ואפילו נראתה די טוב (וזה אפילו בקנה המידה המחמיר של ילד מתבגר). זה לא היה הקול, לא השיער שהיה יפה גולש וגלי, ולא נטייה מינית. זה היה בעצם אישיותה. היא תמיד נראתה לי גברית: חזקה (מנטלית), חברהמנית, ועל הכל – לא רגישה. היה נראה לי שלאישה הזו יש עור של פיל. ואם מדי פעם היא בכל זאת נעלבה ממשהו, הרי שזה רק היה תרגיל כדי להרוויח נקודות – היא לא נעלבה באמת.
בתוך כל המשפחה המוזרה הזו, הייתה גם אימא שלי. היא עבדה, מאז שסיימה את האוניברסיטה, כמנהלת החשבונות של סבא שלי. למעשה היא הייתה הכי ותיקה בעסק מבין שלושת הילדים. היא הייתה שם עוד לפני שדוד שלי הגיע והיא נשארה אחרי שעזב בכעס. היא הייתה שנים רבות לפני שאחותה הקטנה הגיעה, ופתאום – אחותה הייתה המנהלת שלה.
אימא שלי לא הייתה טיפשה ובכל זאת, כל חייה היא נשארה באותו מעמד. כנראה שהיא פחדה מהשינוי ולא העזה לנסות משהו חדש. אבל בתוכה, כך חשבתי, מסתתר רצון להתפרץ, רצון להגשים משהו ובאין לרצון הזה מקום לצאת, הוא יוצא באופן הרסני.
אימא שלי נהגה להאשים את אבא שלה באופן קבוע בכל מיני האשמות. אני זוכר כילד את הטיעונים האינסופיים שאימא שלי העלתה בפני אבא שלי על אביה. אני זוכר את אבא שלי בתנוחה הרגילה: קורא עיתון ועושה את עצמו מקשיב מדי פעם. כשאימא שלי הייתה מתפרצת פתאום ואומרת: "אתה לא מקשיב לי בכלל!" הוא היה מוריד את העיתון לרגע ואומר בפרצוף נעלב: "כן הקשבתי לך. אמרת ש…" ואז היה מהמהם באופן מכני את מה שאמרה. אימא שלי הייתה מרוצה וממשיכה במסע הקיטורים. לא יכולתי להבין למה אימא שלי, אם באמת היה כל כך רע לה, לא קמה ועוזבת את מקום עבודתה. לא יכולתי להבין גם איך אימא שלי ואבא שלי יכולים לחזור על סצנת הקיטורים הזו, בדיוק באותה צורה, במשך שנים.
בתור ילד, ריחמתי על אבא שלי. חשבתי שהוא ממש סובל. לא הצלחתי להבין איך ההורים שלי מצליחים להחזיק מעמד כזוג כל כך הרבה שנים. הייתי בטוח הרבה פעמים כילד שהנה, הם מתגרשים. אבל זה לא קרה. בבית היו תמיד מריבות וצעקות ואווירה עכורה, אבל בזה זה נגמר – מבחינתם.
עכשיו, כשהייתי מחוץ לבית, ניסיתי להתייחס למשפחה שלי בצורה קרה. חשבתי שהבנתי את הבעיות שלהם לעומק. הרי אומרים ש "הבנת השאלה היא חצי מהתשובה". אבל לא האשמתי אז את ההורים שלי במשהו. השיטה הזו של להאשים את ההורים בכל מיוחסת לפרויד. הרב דימשיץ פסל את השיטה הזו מכל וכל וראה בפסיכולוגיה את אם כל המחלות של העולם המודרני. אדם צריך לקחת אחריות על מעשיו, אמר הרב דימשיץ, ואילו הפסיכולוגיה מעודדת אותו להאשים את הוריו. ואת מי הוריו יאשימו? את הוריהם! וכך הלאה וכך הלאה, ואף אחד לא ייקח אחריות על מעשיו?
הפסיכולוגיה המודרנית מטשטשת את ההבחנה בין טוב לרע. אין אצלה מוסרי ולא מוסרי. יש רק: איך אתה מרגיש עם זה? או בגרסה החדשה והמגעילה: איך זה מרגיש לך?
הרב דימשיץ טען כי הפתרון לבעיות של האדם לא נמצאות בנבירה הבלתי פוסקת הזו בעברו. זה אולי עוזר להגיד למה האדם נמצא כרגע במקום שהוא נמצא. אבל בשביל לצאת לדרך חדשה, האדם צריך למצוא את עצמו, את ה "אני" הפנימי שלו. היצירה, והיא בלבד, נותנת לאדם את המרחב להתבטא ולהביע את עצמו וכך הוא גובר על הסתירה היסודית שקיימת בעצם הקיום.
בעקבות הדברים האלה, שכנעתי את עצמי שיש נתק בין איך שאני מגדיר את בני משפחתי ומנתח אותם, לבין מה שאני עושה בעקבות כך. ראיתי בניתוח הזה רעיון, וזה היה כאילו דיברתי על משפחה אחרת. אני עצמי? ראיתי את עצמי כמדריך, כמחנך. ההשפעה שיש לי על תלמידיי היא היצירה שלי, היא החיים שלי. אני לא עסוק בלהאשים אלא בלתקן אצל אחרים.
אומנם לא אהבתי לבוא אל הורי אבל שכנעת את עצמי שזה בסדר. הרי גם הרב דימשיץ בעצמו התבטא בצורה דומה על משפחתו, כך שבעצם אני נוהג כמוהו והידיעה הזו הרגיעה אותי. בכל פעם שהרגשתי איזשהי תחושה לא נוחה בקשר ליחסי עם הורי השוויתי את עצמי לרב דימשיץ.
הרב דימשיץ סיפר על עצמו פעמים רבות. למעשה, כמעט כל סיפוריו היו קשורים אליו באיזשהי צורה. אבל אל תסיקו מכך שהוא היה משעמם. ממש לא. בכל פעם הייתי שומע עליו משהו חדש ומעניין וחוץ מזה הייתי שומע עליו עוד הרבה בשיחותינו הרבות בארבע עיניים. כך הרכבתי לעצמי פרופיל די מדויק של הרב דימשיץ.
כפי שציינתי הרב נולד בארץ למשפחה ליטאית דתית. אביו היה רב ואמו מורה שהעבירה שיעורים פרטיים. באופן כללי הוא גדל בעוני אבל לטענתו, הוא לא הרגיש מסכן. בגיל ארבע עשרה נשלח לישיבה תיכונית ששילבה לימודים תורניים עם לימודי מדעים. שם, אצל רב ליטאי אחד, למד "איך ללמוד". הוא נטה לחשוב לעומק ולא לחשוב מהר. "כל מי שחושב יסודי - חושב לאט", נהג לומר. אחרי שנתיים החליט שנמאס לו ושהוא רוצה להתמסר ללימודים תורניים ולכן עבר לישיבה. כשהגיע לישיבה גבוהה ונבחן על ידי הרבנים הוא הדהים אותם. חשיבתו הייתה בוגרת: הוא הקיף את הנושא מכל הצדדים כאדם מבוגר ובחן כל היבט. הרבנים התלחשו בינם לבין עצמם: מצד אחד הוא חושב כמבוגר אך מצד שני הוא צעיר ו "לא עושים דבר כזה". בסופו של דבר שיבצו אותו בין בני גילו. גם שם הוא היה קרוב לשנתיים עד שנמאס לו. יום אחד, סיפר, שמע שני חבר´ה שישבו על ספסל לפניו בבית המדרש, מתבטלים ומדברים על פוליטיקה. כששאל אותם מדוע הם לא לומדים את הפרק של אותו יום ענו לו ש: אם לא היום, נלמד זאת מחר. הוא החליט: במקום שאין ערך לזמן, וכל מה שאפשר לעשות היום אפשר גם מחר, אני לא רוצה להיות.
תגובות