"ואיך בדיוק נעשה את זה?" שאלתי. עכשיו, משהשלמתי עם הרעיון שיש עוד דרך ארוכה לפני, הייתי להוט לדעת כמה שיותר מהר איך זה עובד.
"אנחנו נדבר כל פעם על בעיה מסוימת – הרי אי אפשר לפתור את כל הבעיות בבת אחת. בכל פעם אנחנו ננתח לעומק בעיה אחת".
"ומה זה יעזור?" שאלתי.
"מה שאנחנו עושים זה קודם כל להציף את הבעיות. המודעות היא שלב ראשוני והכרחי בדרך לפתרון הבעיה".
איתי ואני התחלנו לדבר על בעיה מוכרת וידועה: רגשי נחיתות. איתי הסביר לי כי יש לי בעיה שאני תופס את עצמי כנחות מאחרים. הסכמתי, כמובן.
"אבל אני באמת נחות מאחרים. כשאני שומע אחרים מדברים באיזה נושא, אני מרגיש שאין לי מה להגיד. אין לי ביטחון שמה שאני אומר הוא נכון. זאת לא סתם הרגשה שנובעת מדמיון".
שנים אחר כך הופתעתי לגלות שבעיית רגשי הנחיתות מאפיינת כמעט את כל מי שפגשתי. זה כלל בחורות יפות ביותר שהיו נראות לי הכי בטוחות בעצמן בעולם וגם אנשים חברותיים מאוד שיכולים לנהל שיחה עם כל אחד על כל דבר. מסתבר שלכל אחד מאתנו יש נקודת תורפה שכשלוחצים עליה היא יוצרת התגוננות או התנגדות. מכיוון שבאתי ממקום של נחיתות מוחלטת היה קשה לי גם שנים רבות אחר כך להאמין שמישהו נעלב מדברים שאני אומר. כלומר, איך יכול להיות שבן אדם כמוהו נעלב מדברים שאומר אחד כמוני. אני עדיין זוכר לדוגמה את הפעם שאשתו של חברי הטוב, שהייתה הסמל לכל מי שחששתי ממנו בעברי: יפה, חברותית, חמודה ועם ביטחון עצמי רב, נעלבה ממשהו שאמרתי על מישהו שהוא טיפש. התפלאתי כי לא התכוונתי אליה והאדם הזה לא היה קשור אליה בכלל. הסתבר לי שבמשפחתה היא תמיד נחשבה ליפה אך לא חכמה כך שהיו לה רגשי נחיתות בקטע הזה. היא נעלבה בשם כל האנשים שהרגישו נחותים אי פעם מבחינה אינטלקטואלית.
אני ואיתי המשכנו לשוחח ואני הרגשתי שדבריו של איתי הגיוניים ומעניינים. הדוגמאות שהביא היו ברורות וטובות. יותר מזה, אני הייתי להוט עכשיו להשתכנע. שתיתי בצמא את דבריו עד שנגמר לנו הזמן.
איתי קבע לי פגישה לעוד יומיים.
"ומה אעשה עד אז?" שאלתי. "איך אני יכול לעבוד על משהו בזמן הזה, לשפר?"
"אתה יודע" ענה לי איתי "אנשים כל הזמן מדברים על לעשות, לעשות, לעשות. אל תעשה – תהיה!"
אני מודה שהמילים האלה נראו לי מוזרות אז בדיוק כמו שהן נראות לכם עכשיו, מן הסתם.
מה זאת אומרת: אל תעשה – תהיה! מה זה השטויות האלה?
באותו זמן לא הייתי במצב נפשי שאפשר לי לעמוד על שלי מול איתי. ממילא הוא היה היחיד עד לאותו יום שהבין בכלל את דבריי. הוא הראשון שלא חשב שהבעיה שלי קשורה בעצלנות או פינוק. הוא הפנה אותי לאפיק אחר לגמרי ונתן לי תקווה.
הנחתי שמה שאיתי התכוון אליו זה שגם אם אני לא עושה כלום, אבל ממש כלום, בין פגישה לפגישה, עדיין אני יגאל בהווייתי ולהוויה הזו יש חשיבות ולא רק לעשייה שאותה אפשר לראות מבחוץ.
העדפתי שאיתי ינחה אותי בכל זאת לעשות משהו. לא התרגלתי לרעיון שאני פשוט "אהיה" עד לפגישה הבאה, אבל הערכתי את איתי כאדם חכם והנחתי שבהמשך בוודאי אבין למה התכוון.
בין פגישה לפגישה הייתי משתגע. דווקא עכשיו משניתן לי פתח לתקווה וראיתי שיש מישהו שמבין אותי, נהייתי קצר רוח. רציתי ללמוד את כל מה שאפשר על הבעיות שלי כמה שיותר מהר כדי לרוץ לתקן. קודם חשבתי על המוות ועכשיו הרגשתי תסיסה בלתי פוסקת. כל שיחה עם איתי הייתה מעניינת ולא רציתי לעזוב אותו. בכל פעם גם הייתי מציק לו שייתן לי משהו לעשות.
באחת הפגישות איתי אמר לי שאני אדם אגוצנטרי.
"אגוצנטרי, אני?" נעלבתי. חשבתי שהוא קורא לי אגואיסט "הרי אם יש לי בעיה זה שאני מתחשב יותר מדי באחרים ומנסה לרצות אותם כל הזמן".
"תשים לב" ענה איתי "לא אמרתי אגואיסט, אמרתי אגוצנטרי, כלומר אתה אמנם עושה הרבה דברים בשביל אחרים אבל אתה רואה את עצמך כל הזמן במרכז. רגע…" הוא סימן לי עם היד כדי להשתיק את ההתנגדות שעמדתי להשמיע "…הכוונה היא שאתה כל הזמן בודק אם מעליבים אותך ואם התייחסו מספיק אליך וזה כל הזמן אתה ואתה ואתה"
"נכון. אתה צודק. אבל מה אני יכול לעשות? כשמעליבים אותי אני נעלב. אני לא שולט בזה. אני חושב אולי על עצמי אבל בסך הכל אני עושה בשביל אחרים?!" התגוננתי מתוך חוסר אונים אותו הרגשתי בכל פעם שחשבתי שמאשימים אותי במשהו שהוא אני, שאינו ניתן לשינוי.
"אתה יודע מה" אמר איתי "אתה כל פעם מציק לי שאתן לך לעשות משהו אז קח משימה".
שמחתי שסוף סוף אוכל להתקדם.
"מהיום ועד לגיוס שלך לצה"ל, אתה מטפל בזקן כמה שעות ביום. אתה פשוט מתמסר לו עם כל השטויות שלו והקריזות. לכמה שעות אתה שלו לגמרי. זה יוציא אותך מהעיסוק הכפייתי שלך בעצמך".
אני מודה שלא שמחתי בכלל להצעה הזו. אני רציתי "לעשות" משהו אחר. לא ידעתי בדיוק מה, אבל אחר. עד לאותו יום הייתה לי הפריבילגיה ששמעתי משהו שמצא חן בעיני בשיחות עם איתי והוא לא דרש ממני לעשות כלום. השיחות אתו היו הכל והוא הסתפק בינתיים שפשוט "אהיה". ואליו עכשיו התחלתי להרגיש שוב רע. אני צריך לעשות משהו, במציאות. לא מספיק לשמוע דיבורים יפים על פסיכולוגיה ורוחניות. אבל מה זה יעזור לי, אני לא מבין?
"רצית לעשות, נכון? אז יש לך הזדמנות".
כשעזבתי את איתי באותו יום הרגשתי שאין לי חשק לעשות את זה. זה פשוט יהיה כמו מה שעשיתי עד עכשיו. להתאמץ ולסבול סבל נפשי בלי להבין למה ובלי יכולת לשנות. העדפתי את השיחות עם איתי ללא הפעולות שהציע. לא עשיתי כלום.
בפגישה הבאה אמרתי לאיתי כבר בהתחלה שעוד לא עשיתי כלום. קיוויתי שנמשיך אבל להפתעתי הוא אמר בציניות: "למה? לא היה לך מספיק זמן? לא ידעת מה מספר הטלפון?"
עניתי שזאת לא הייתה בעיה של זמן.
"אתה יודע מה הייתי צריך לעשות עכשיו? הייתי צריך לגלגל אותך עכשיו מכל המדרגות עד שתעשה את מה שאמרתי לך, נכון או לא?"
הייתי המום. ידעתי שהוא צודק אבל הרעיון שהוא יזרוק אותי מהפגישה שהייתה הדבר שחיכיתי לו כל השבוע ויתנה את קיומה במה שאעשה פשוט שיתק אותי. עד אז הרגשתי מוגן אצלו, הרגשתי שהוא מקבל אותי למרות טעויותיי, ופתאום זה! הייתי בחרדה אמיתית.
איתי אמר לי שאנו ממשיכים הפעם. כשסיימנו את הפגישה הלכתי מיד להירשם במרכז טיפול לזקן. רק שלא יבטל לי פגישה! אני חי בשבילה. במרכז נתנו לי מיד ובשמחה שם של מישהו שזקוק לטיפול.
האדון הזקן פטרוביץ' היה בן 88, מה שלא הפריע לו לרצות לטייל כל הזמן ולסדר סידורים מסידורים שונים בכל שעה של היום. לא הבנתי, מה יש לעזאזל לאדם בגיל הזה להתרוצץ כל היום? הייתי מלווה את האדון פטרוביץ' לבנק, למכולת ולטיול סתם. הייתה לי הרגשה מוזרה שלא שמחים לראות אותו כשהוא מגיע, אבל לו זה לא הפריע. לעומת זאת לי כן. אם למשל היה צריך לסדר משהו בבנק הוא היה נדחף ישר לתחילת התור תוך שהוא מתעלם מתגובות ממורמרות. כשניסיתי למחות בעדו בעדינות הוא רק מלמל משהו שזה בסדר והתעקש שאלך אתו. למבטים הזועמים שהופנו אלינו נאלצתי להגיב ב : "אני מתנצל, הוא אדם מבוגר", ולהשפיל מבט בבושה. הוא לא התבייש.
כשהלכתי אתו לסדר משהו רציתי כל הזמן שיסיים כבר. הייתה לי תחושה שהוא ממש ממציא לעצמו דברים. כל פעולה שקשורה לבירוקרטיה, שכל אדם רגיל היה בורח ממנה כמו מאש – הוא פשוט התענג עליה, כמו כלב שמוצץ עצם. פעם אחת, לאחר שסיימנו פעולה מסוימת הוא פתאום החליט שהוא רוצה לקנות נעליים.
"מה פתאום נעליים עכשיו?" התרגזתי עליו "לא אמרת על זה שום דבר בבוקר. אמרת שהולכים לדואר וזהו. אני לא יכול להסתובב אתך כל היום, יש לי מה לעשות". האמת שלא היה לי מה לעשות, אבל הרגשתי קוצר רוח כלפיו: 'למה הוא משגע אותי, אני לא עבד שלו!'. גם היה לי לא נעים כשהלכתי אתו ברחוב – הרגשתי שאני צמוד למישהו מעצבן שאין לו מה לעשות בחיים ולא הבנתי למה הוא לא מקשיב לי. הרי אפשר לסדר הכל הרבה יותר בקלות. את כל הפעולות הבירוקרטיות האלה היה אפשר לפתור בלי כל הטרחה והויכוחים ובהרבה פחות זמן. בשביל מה הוא עושה את זה?
"רק זה וזהו" התעקש.
"לא" התעקשתי "אתה צריך להבין שהזמן שלי הוא חשוב. אתה לא יכול לעשות מה שאתה רוצה בלי להתחשב בי. מילא אם היית צריך את זה, אבל זה סתם משהו ש' בא לך' עכשיו". בתמימותי חשבתי שאוכל לחנך אותו.
התחלתי ללכת לכיוון הבית והוא התעקש ללכת בכיוון החנות, הכיוון ההפוך.
"טוב, אני לא מוכן לזה" אמרתי "אם אתה מתעקש אני משאיר אותך פה והולך" עכשיו הייתי ממש עצבני.
"לא, לא, בסדר, בסדר. חוזרים" הוא נכנע.
כשהגענו אליו הביתה רציתי להכניס אותו לדירה, לשים את המעיל שלו במקום ורק לוודא שהוא בסדר ולעוף משם.
"טוב, אדון פטרוביץ'" אמרתי בטון מדוכדך "אני הולך".
"בוא, תאכל חתיכה עוגה. תשתה משהו" אמר לי הזקן.
"לא , אני עייף…באמת הייתי נשאר אבל…"
"לא. אני מתעקש" אמר האדון פטרוביץ' בקול סמכותי פתאום וניגש אל המקרר. משהו בקולו גרם לי לא להתנגד.
הוא הוציא מהמקרר חתיכת עוגה שנראתה לי מאוד לא מפתה (בלשון המעטה). כל האווירה והריח המיוחד המוכר בבתי זקנים הוציאו לי בכלל את החשק לאכול. אבל ראיתי שהטיפול הזה בי, 'האירוח' הזה, מעניק לו סיפוק מסוים. כשישבתי ואכלתי את חתיכת העוגה הוא קם והוציא מהמקרר שהיה כמעט ריק בקבוק מיץ. ושוב, הוא לא היה מוכן לשמוע התנגדות. לא עזר לי שהסברתי לו שאני גר במרחק חמש דקות הליכה איטית ממנו. הוא התעקש שהוא לא ייתן לי לצאת ל 'דרך', בלי שתייה.
תגובות