[ליצירה]
שיר כלבבי.
חזק ונוקב בעדינות וברכות שבו.
החריזה בסוף נהדרת, ודווקא זה מדגיש את חוסר הזרימה שבהתחלה. האם הפסיחה בין "בלי הפוגה" לבין "היה נוכח" הכרחית?
הייתי מציעה לוותר עליה.
[ליצירה]
דווקא המשפחות שאני מכירה שקיבלו את הניסיון הענק של ילד מפגר ( ילדים אוטיסטים אני לא מכירה, אבל תסמונת דאון, וגם איזושהי תסמונת נדירה שאני לא זוכרת את שמה) קיבלו אותו כמתנה וכזכות.
אם כי כמובן, בהתחלה היה להם קשה, אבל היום.. אחיו של הילד עם התסמונת-דאון מרחמים על החברים שלהם שאין להם אח כזה.
[ליצירה]
אני מבינה שיש המשך? אם כן, אני מחכה מאד לקרוא אותו.
אני חושבת שההצגה של הדמות הרבה יותר מדי מהירה. תני לנו לנסות להכיר את שיר קצת בעצמנו לפני שאת פורטת אותה לתכונות אופי מוגדרות, ובעיקר לפני שאת מגדירה אותה כ"אחרת מהסביבה".
[ליצירה]
אם כבר שאלת - אני מאמינה שכך זה גם אצל האדם. כל נפילה נועדה לרומם למקום גבוה יותר.
אבל בהייקו הזה לא כיוונתי דווקא לכך.
בהייקו בדרך כל מתוארת תמונת נוף שיש בה מן ההקבלה לנפש האדם.
השיר (המוקדש לאפרת - בחורה מוכשרת מאד שכותבת הרבה בתחום ההייקו) מבקש להימנע מההקבלה אלא לדבר ישירות על האדם. (לפעמים הדימוי בשיר הוא כל כך נוקב וחד שהוא מכאיב יותר מאשר מילים פשוטות)
ובאותה נשימה, המילים "נשיר עלינו" מהוות גם מטאפורה לאדם כעץ. (כשכתבתי חשבתי דווקא על העצב שמשיב הסתו, אבל לא אני אהיה זו שתאמר לא להסתכלות אופטימית וחיובית)
[ליצירה]
קצת - אני חושבת שאם הייתי מוסיפה מעבר לתמונה היא היתה יוצאת "צילום משפחה". בכוונה חיפשתי מינימום של חיוך - עיניים, גומה, וקמט ליד הפה.
רחלי - צודקת. בשיא האובייקטיביות. מה לעשות שהמתוקה הזו היא גם אחותי?
תגובות