נתיב המלח שהותיר אחריו הגל שיבש.
מרחבים של חול.
ולפתע, קרן של שמש
מתיזה ניצוצות לבנים,
קריאות של שחפים,
ורוח קלה נושאת בכפיה ריחו המלוח של ים
ושמיים.
ואפשר שוב לקום ולנשום
כאילו נופל עוד כוכב-
זוהר, ניצת, וכלה לנצח.
[ליצירה]
אני מתארת לעצמי שהשבירה של הסגנון מכוונת. אני פשוט חושבת שהיא לא האמצעי הנכון לזה.
למה בסוגריים? זה היה עובר טוב באותה המידה גם בעדיהם.
אפילו להיפך - בחלק מהמקרים (כמו "האמנתי בך") מה שמופיע בסוגריים אמור להיות החלק החזק יותר בקטע. הסיכום שלו. ובעיניי לפחות, הסוגריים מאוד מחלישים את האמירה.
[ליצירה]
אויש.
בדיוק כתבתי היום שיר כזה. אפילו עם אותו הדימוי של עץ בשלכת.
הבעיה היא שבשיר שלי אני העץ.
ולא. לא טוב שכל הפנים חשוף. לא כשהוא פרוץ לכולם.
צריך להיזהר, לדעת מה לחשוף ולמי.
אפילו שזה מפתה מאוד. בוער מאוד.
ממכר אפילו.
לכל אחד צריך להיות אדם אחד בעולם להשיר בפניו את כל הקליפות. אבל צריך לבחור את האדם הזה במלוא הזהירות, כי הוא צריך להיות זה שיהיה איתך כל החיים - על כל מה שיש בך.
לא טוב להיות עץ בשלכת.
אסתר, במונולוג חושפני הרבה יותר ממה שהיא התכוונה...
(עץ בשלכת כבר אמרתי?)
[ליצירה]
המממ...
הרעיון מעניין, אבל יש לי איתו שתי בעיות לוגיות קטנות -
קודם כל, אם הלבה יכולה להמיס את הטבעת, איך זה שהיא לא ממיסה את הקופסה?
ודבר שני - איך הלבה נשארה חמה בכל הדרך הארוכה מהר דום? (למרות שזה יכול להסתדר עם לחש פשוט, כמו שכולנו יודעים)
אבל, טוב, יש את הגירסה הידועה בה גנדלף לוקח את פרודו על גבו של מלך הנשרים, והם זורקים את הטבעת מהאוויר הישר אל הר האבדון. אפילו טולקין הודה שהוא היה צריך לחשוב על זה קודם...
לא משנה. העיקר שהשתעשעתי.
תגובות