האור הלבן הולך ודוהה ועמו התחושה הנעימה שנלוותה עליו, והוא מתעורר בחדר לא מוכר, ראשו ריק מכל זיכרון מלבד להרגשה העמומה שכל זה כבר קרה פעם. עדיין אינו מעלה על דעתו שמשהו אינו כשורה כאשר קם בטבעיות למקלחת הסמוכה לחדר ורק עם הטיפות הראשונות המצליפות בעמוד השדרה עולה צמרמורת של הכרה חדה שננעצת במרכז קדקודו יחד עם זרם המים שנשטף עד קצה גופו:
אני לא רוצה להיות כאן.
סקירה חפוזה של החדר הלבן הרחב מגלה, מלבד המיטה שעליה התעורר וחדרון המקלחת, גם ערמת בגדים מקופלים בקפידה על שידה בפינת החדר, לצד ספר בכריכה קשה לבנה, ועמוד שגלימה לבנה תלויה עליו. שני דלתות לבנות משני צידי החדר- אחת לחדרון המקלחת ואחת סגורה. המיטה, השידה, החדר והדלתות משדרים פשטות עירומה ולובן, כמו גם המזרון המצעים והבגדים. הכל כל-כך חסר אפיון לחלוטין והוא מסתחרר, מחוסר יכולתו להיאחז במשהו מוכר. רק הספר הלבן משום מה מושך אותו. אך בגשתו לעיין מקרוב בכותרת, המילה "עתיד" בדפוס שחור פשטני מעבירה בו זעזוע קל ורמז ראשוני של בחילה. הוא בוחר להניח לספר ופונה להתלבש. הבגדים באופן לא מפתיע מאריג לבן אחיד ואוורירי. בעודו מתלבש מחשבה בודדת מזדחלת לקדמת תודעתו ומכה בו בתדהמה:
אין לי שום עבר.
כמה רגעים הוא מהרהר במשמעויות של קביעה זו כשמחשבה נוספת מופיעה:
וגם אין לי זהות.
הוא מסיים להתלבש, פותח את הדלת, ולפניו מתגלה מסדרון ארוך מעוצב בדומה לחדר בו התעורר- בסגנון הלבן הנקי והערום- ולאורכו כעשרים דלתות, זהות לראשונה דרכה עבר. חולפת בראשו המחשבה שאולי נמצא במקום שאליו מגיעים המתים. בעודו מתקדם במסדרון ממשש את הדלתות הקרות הלבנות ופתאום, מול הדלת החמישית משמאל הוא נעצר, מבלי שיוכל להצביע על סיבה ברורה שעשה זאת. לרגע שוקל לעבור דרכה אך פתאום מהסס:
למה שאבחר דווקא בדלת זו?
הוא מפנה את שאלתו למסדרון הריק ונתקף בהלה כאשר קול שאת מוצאו אינו מסוגל לזהות עונה:
למה שתבחר בכל דלת אחרת?
לרגע קופא בתדהמתו אך ברגע הבא, כאילו בהתרסה לקול-הרפאים, הוא ממשיך במורד המסדרון בצעדים בוטחים ומהירים, ופותח בתקיפות את הדלת האחרונה במסדרון ולמראה עיניו הוא שוב נתקף הלם. פתאום הוא ניצב על מין מרפסת שצופה על אולם רחב ממדים המאוכלס מקיר לקיר במה שנדמה לו ברגע הראשון כים אין-סופי של מאות רוחות-רפאים זועקות, ובראשו שוב חולפת המחשבה:
אני מת. זהו השאול.
חולף רגע נוסף והוא מבחין שלמעשה אלו הם גברים ונשים, ארציים לחלוטין, במגוון רחב של גילאים, כולם לבושים אותם בגדי-לבן כשלו, כולם מוחאים כפיים במרץ, ומשדרים מעין אקסטזה דתית. הוא חש כי יש בהם אנרגטיות וחיוניות רבה, למרות שחלקם הגדול כלל לא צעיר והוא תוהה מדוע בתחילה כה התחלחל למראם. בנוסף -הוא מבחין להפתעתו- מחיאות הכפיים הם בעצם מחווה שמכוונת אליו.
הם שמחים ומתרגשים, כי הם ראו אותי!
בעודו מהרהר בכך מבלי-משים ידו נשלחת קדימה, במעין רפלקס בלתי מובן, והקהל בתגובה משתתק כולו, ולתדהמתו ההולכת ומתגברת משתטחים כולם על הרצפה, במה שנראה כסוג של השתחוויה טקסית. זה כבר יותר מידי בשבילו לעכל, והוא מסתובב חזרה למסדרון וטורק את הדלת. בעמדו במסדרון הוא חוזר להרהר בקול על מצבו המשונה:
אני לא יודע מי אני.
אני לא יודע איך הגעתי לכאן, או מה זה לעזאזל "כאן".
מאחורי הדלת הזו עומדים מאות בני-אדם זרים שעצם המראה שלי גורם להם התרגשות.
אין לי צל של מושג מה המשמעות של כל זה!
מה זה משנה? עונה לו פתאום קול הרפאים המשונה,
העיקר שאתה בשליטה לא?
הפעם יש מין נימה צינית מזלזלת בקול המסתורי, המעוררת אצלו סלידה עזה. הקול גורם לו להרגיש חסר אונים ושוב דחף פנימי בלתי נשלט אומר לו להוכיח לעצמו ולקול, שהוא השולט במצב.
יוצא שוב אל הקהל בידיים מונפות ומתמלא רגשות עוצמה וכוח שמצמררים את כל גופו. הוא שולט בהמון הזה. נולד לכך. הם נתונים לחסדיו. בטרוף חושים מוחלט עכשיו. הוא והקהל.
הנביא! הנביא! הנביא!
הם צועקים לו, והוא רק מחייך בניצחון, קד קידה וחוזר למסדרון.
מה דעתך על זה! מפטיר לחלל המסדרון,
אני הנביא! הם זקוקים לי!
אך הקול המסתורי בוחר להתעלם. כמה דקות הוא פוסע הלוך ושוב במסדרון בזעף, ולבסוף חוזר לחדר בו בו התעורר. נשכב על המיטה ומרים שוב את הספר. בעמוד הראשון, הוא לא מופתע לגלות, דמות דיוקנו מתנוססת בגאון ומעליה הכיתוב: "הנביא".
אני כתבתי את זה? הוא חושב,
אולי לכן התחלחלתי למראה הספר בתחילה...
בדיוקן הוא לבוש בגלימה מעוררת כבוד, הוא מתמלא גאווה, ומתעטף בגלימה התלויה בחדר. נשען אחורה ומתחיל לקרוא בספר בעיון. מתוך הדפדוף בכתביו המציאות מתחילה ללבוש צורה ברורה יותר. מסתבר שהוא ניחן במין יכולת נבואית לחזות את העתיד. בעבר, העולם היה נתון במשבר. המצב היה נראה אבוד, האנושות הייתה על סף כליון. אך אז ניגש הנביא קדימה, ובעזרת חזיונותיו איחד את האנושות כולה, והביאה לקראת שלום ושיגשוג .נראה שהעולם התקדם רבות בזכותו, ועתה הוא מאין מעמד של חצי-אל, ואין-ספור אנשים מחכים בצימאון למוצא פיו.
אך משהו בכל המצב הזה אינו מוצא-חן בעיניו. אמנם תחילת הספר ריתקה אותו. נבואותיו על איחוד העולם בהחלט היו משמעותיים. אך ככל שהתקדם בספר לפרקים הנוגעים להווה ולעתיד, נבואותיו איבדו את זוהרם הראשוני, והחלו להדמות יותר ויותר לעיצות ריקות בגרוש, והוא לא מצא בהם חוכמה יתרה.
ועכשיו הוא מתחלחל לעצם המחשבה שההמון הזה תלוי במוצא פיו. לא מסוגל לחשוב על דבר אחד משמעותי שיוכל לומר להם. בנוסף הערפל סביב עצם מצבו המוזר, אבדן זכרונו והקול המטריד שהוא שמע טרם התפזר. הרהוריו נקטעים פתאום למשמע דפיקות חלושות בדלת.
כן? הוא עונה באדישות.
כבודו? מציץ ראש מבעד לדלת,
הקהל מחכה כבר שעות לנאומך מאז שהתעוררת!
נאום! הוא נדרך,
הם רוצים נאום?! אני אתן להם נאום!
ובדברים אלו הוא שועט אל מחוץ לחדר- מותיר את המשרת נדהם- דרך המסדרון ובחזרה למרפסת שפונה על הקהל. הפעם הוא נחוש בדעתו והקהל מזהה זאת ומשתתק מיד.
אחי ואחיותיי! פותח, קולו רם ובוטח,
בכוונתי לומר לכם כעת דברים בעלי משמעות עליונה!
מפסיק בדרמטיות, מאזין לשקט,
משהו שישנה את חייכם לעד!
שומע לחישה נמוכה עוברת בקהל, וממשיך:
אינכם זקוקים יותר לנבואות וחזיונות! אתם חופשיים!
הלחישות מתגברות, נשמעות מודאגות,
הקשיבו! אתם האדונים לגורלכם! אתם השולטים!
לא מספיק לשמוע את הקהל הנדהם מגיב באימה, וכבר חוזר למסדרון וטורק את הדלת. בחטף מבחין בפני המשרת שקרא לו, פניו חיוורות.
מה עשית אדוני,? זה לא ייתכן!
ייתכן יתכן...
הוא ממלמל ורץ חזרה לחדרו. פתאום הוא חש לאות נוראית וכל רצונו הוא רק להירדם, להימלט מהבלבול הזה, לחזור לשקט...
לא תוכל לברוח... חוזר ומטריד פתאום הקול המסתורי,
תאמין לי אני יודע, לא כדאי לך אפילו לנסות ...
מי אתה! הוא צועק,
מה אתה רוצה!!
פתאום הוא מבין, הקול בוקע מתוך ראשו, קול הנבואות שלו. מזדעזע. אם כך העניינים פועלים, הוא אינו מעוניין להיות הנביא של אף-אחד.
עזוב אותי במנוחה! הוא צועק
אתה מבין, ממשיך הקול ברוגע,
כשהתחלת לשמוע אותי מדבר בראשך ומנבא את העתיד חשבת שתוכל לעזור לעולם, לגאול אותו. אך הם פיתחו תלות בך, הם לא יכולים בלעדיך. זה שיגע אותך. חשת כבול אל העתיד, וניסית להימלט...
מה זאת אומרת להימלט?! הוא משיב, והמתח ניכר בקולו.
לך לדלת החמישית משמאל ותיראה בעצמך...
הוא חוזר בבהלה לדלת הראשונה שרצה לעבור בה נבעת ממה שעלול לגלות שם.
כל פעם אני מזהיר אותך מראש... ממשיך הקול בשלו,
אבל אתה כל-כך עקשן, עם כל הרעיונות המטורפים שלך על שליטה וגורל...
נכנס לחדר ומגלה מעין מיטה מחוברת למכשיר אם אלקטרודות.
ניסית למחוק אותי אבל אני תמיד חוזר, אני חלק ממך...
פתאום נתקף סחרחורת, ובמכה, בבת אחת, הכל חוזר אליו. הנבואות, התגלותו לעולם, והתלות הנוראה שלהם בו, הוא הסם שלהם ההבטחה והאבטחה שהכל יהיה טוב, הוא העבד הנרצע שלהם, שלהם ושל הקול בראשו.
לא מוכן להיות העבד שלך! הפעם אני מוחק אותך לנצח!
צועק, מתחבר לאלקטרודות, נשכב במיטה.
אתה יודע שלא תצליח... מהדהד הקול.
הדלת נפתחת, פורצים לחדר כמה משרתים לבושי לבן, וגם ההוא ממקודם שצועק:
לא אדוני, לא שוב!
אבל הוא כבר הפעיל את המתג, חש את החשמל זורם לתוך מוחו וחום גדול מציף את כל גופו, וסוף-סוף לנוח, לישון, לא לשמוע את הקול, את ההמון. חופשי שוקע לתוך שינה לבנה ללא חלומות רק אור לבן מציף את הכל וזו תחושה כל-כך נעימה והיא נמשכת למשך זמן לא מוגדר. ואז האור הלבן הולך ודוהה ועמו התחושה הנעימה שנלוותה עליו, והוא מתעורר בחדר לא מוכר, ראשו ריק מכל זיכרון מלבד להרגשה העמומה שכל זה כבר קרה פעם. עדיין אינו מעלה על דעתו שמשהו אינו כשורה כאשר קם בטבעיות למקלחת הסמוכה לחדר ורק עם הטיפות הראשונות המצליפות בעמוד השדרה עולה צמרמורת של הכרה חדה שננעצת במרכז קדקודו יחד עם זרם המים שנשטף עד קצה גופו:
אני לא רוצה להיות כאן...
תגובות