לפני שפתחתי את האריזה לא שמתי את ליבי אל האותיות הקטנות של המרשם. הייתי רק בת עשרים, עוד לא ידעתי ייסורים מַהֶם. פתחתי אותה כמו שילדים פותחים מתנת יומולדת, לא שמים את ליבם לדובונים שמצוירים על העטיפה הצבעונית, מוּנעים על ידי הסקרנות והצפייה ומתנפלים על המתנה שטמונה בפנים.

זאת היתה המתנה היפה ביותר שקיבלתי בחיי, מתנה שימושית מעין כמוה. הייתי המאושרת בילדים, הזוכה הבלעדית בכל הטוב שבעולם. היא היתה סם החיים שלי, היא תדלקה את ימי וריככה את לילותיי.

אך עם השימוש הראשון החלו לצוץ מפעם לפעם תופעות לוואי, קרקורי בטן, רחשי לב, בהייה באין סוף, חזיונות לילה, געגועים.... אבל אני הרי מקדימה את המאוחר.

כל הסיפור הזה התחיל לגמרי במקרה, ממש לא התכוונתי לכך, אך שלא ככל הדברים בחיי זה הגיע בהפתעה גמורה. אני ידועה כיום כאחת שלא מתכננת לטווח הרחוק מדי, אך לא כך הייתי בעבר, למעשה כל חיי היו פרושים לפני כמפת דרכים מסומנת היטב, המטרות היו ברורות וניתנות להשגה, החלומות היו ברי הגשמה ולא היה שום מכשול שעתיד לשבש את זרימתם הידועה מראש. עד שהגיעה אותה שעת בוקר מוקדמת מִדי, שמש חיוורת הגיחה מעל בנינים מאפירים לצידו של כביש שלא שוקט לרגע. זה היה ככל שחרית שלא היה בה כל ייחוד, רק עוד ספתח ליום עבודה נוסף.

אני מניחה שרובכם לא נוטים להעיר את השמש ואף אני לוּ הייתי מוצאת לי עבודה רגועה יותר לא הייתי עושה כן, אך את לחמי אני מרוויחה ביושר מלטייל.

היינו שלושה מדריכים הטיול, ליאורה, אודי ואני, שיצאנו יחד עם כיתה יב מתיכון דתי לבנים בגוש דן לשלושה ימים בהרי אילת. בתוכנית היו המסלולים הרגילים, הר אמיר נחל אמיר, קניון שחורת והר שחורת וביום האחרון זריחה על הר צפחות. כשהגענו אל בית הספר בכדי לאסוף את הקבוצה קורי השינה עוד כיסו את עיני הממאנות להיפקח, מבקשות להרוויח עוד רגע של נמנום. את אודי וליאורה פגשתי אז בפעם הראשונה בחיי, למעשה זאת היתה ההדרכה הראשונה שלי לאחר סיום השרות הלאומי.

לא ידעתי למה לצפות ובהחלט שלא ציפיתי לזה.

הכרתי אנשים טובים יותר ואף טובים פחות בשלושה ימים המדבריים הללו, ואיש אחד מיוחד. לראשונה פגשתי בעיניים שאין כמותן בשום מקום בעולם, עיניים בצבע חום בהיר, כמעט צהוב בעלות ריסים של קרני שמש. אני אוהבת עיניים של אנשים אחרים, הדבר הראשון שאני שמה את ליבי אליו כאשר אני נפגשת בפרצוף חדש או ישן הוא המבט המשתקף מהעיניים. דרך העיניים ניתן לחדור אל נפש האדם פנימה וזאת ללא הצורך המעיק במֶלל, ממש כמו גנב שחודר דרך חלון אל חדרי הלב. זהו סוג של משחק שסיגלתי לי, תוך שאני משוחחת עם בני אדם איני גורעת את עיני מעיניהם, (מעולם לא פחדתי להביט לאף אחד הישר אל תוך עיניו.) ובתוך כך מנסה לדובב את העיניים לספר לי לפחות מעט על הניצב מולי, כל זאת בכדי להוסיף עוד נפח לאופי השיחה. אני שחקנית טובה, אך אם אי פעם תרצו לדעת את האמת, כל שעליכם לעשות זה להביט היישר אל תוך עיני היוקדות וכך תמצאו אותה.

לא פתחתי אותה באותם שלושת ימי טיול עליזים, אבל אז הבחנתי בעובדת הִמצאה. עד אז לא חשתי בקיומה כלל וגם מאותו רגע גילוי ועד שפרצתי אותה בחופזה היא נשארה מונחת באחת מהפינות האפלות, חסרת כל משמעות כאבן שאין לה הופכין. מכירים את הסיטואציה הזאת בה כולם מנסים לשכנע אתכם לעשות משהו חדש ואחר, לטעום משהו טעים אך לא מוכר, ואתם לא מעוניינים לנסות בכלל, כל התענוג שטמון בם לא מעניין אתכם, בעיניהם אתם מפסידים עולם ומלואו וזאת רק כי אותו עולם קיים בעבורם, אך כיוון שהוא חסר משמעות בעבורכם לא יצאתם נפסדים. אבל, אם תנסו וייטב לכם, מאותו רגע כל פעם שיעלה בזיכרונכם הדבר תחפצו בו ואם תפספסו אותו תחושו החמצה.

כך ישבה לה במשך חודשיים בקרן זווית, כאילו מיותרת, עד שהגיע חודש טבת, גשם זלעפות הכה את הארץ, מים זרמו במורדות הנחלים, שיבולים החלו להגיח מבעד למעבה האדמה, ההרים עטו מלבושי ירוק וחַמְרַה. הזדמנתי שלא במקרה אל צפת, העיר הגלילית הצופה אל עין הכנרת, עליתי אליה במסגרת  קורס להכרת הצפון בכדי שאדריך שם בעתיד. כשעליתי להביט אל עין הכנרת פגשתי במבט השמש שהאיר אלי מבעד לכיסויי החורף. בלי כל הכנה אודי היה שם, מחייך כתמיד, צופן סתרים, גדוש בטוב, אני נבלעתי אל תוכו, נשאבת אל הלא נודע, ה"לא נודע" הוא בבחינת זר, אין מי שיכיר אותו, אם תנסה לאחוז בו הלה יחמוק מפנייך, יגוז באחת, יעלם וישוב לַאין. קרניו חדרו דרך עיני פנימה והאירו גם את המחבוא שלה, לרגע אחד הבהבה תחת מגע אורו, אות חלוש שמזכיר את עובדת הִמצאה, נִצנֶץ ומיד נמוג. סדרים חדשים התחוללו להם במחסן, חפצים שונים שינו מקומם שנתפסו ע"י נאגרים חדשים-ישנים שצצו מבין הצללים.

אז העפתי לעברה הצצה ארוכה וממושכת עד שחזרתי לאדישותי המרפדת. אבל היא שלחה אלי את ניחוחותיה על מנת לפתותני. נאבקתי עימה בעקשנותי הקרה, אך היא בכוחות שאגרה במשך כל עשרים שנותיי, לא הרפתה מתשומת ליבי. אט אט נכנעתי תחת חומה שהמיס בי את הקרח, עד שבלי מִשים התרתי את קשריה משחררת במעשי את כל רוחותיה.

זה לא קרה בקצב בו נקראות שורות אלה, זה היה בקצב שמאורעות החיים מכתיבים. תהליך שבא בדילוגים מזנק ואז לרגע מהסס ודוהה עד לבוא הגל הבא, עם כל הצטמצמות מרחק בין המבטים בא מטר חדש, עם כל מילה נתערערה בי הנחישות, עם כל מפגש גבר הפיתוי, עד שנפרץ הסכר והציף אותי בחושים, רגשות כמיהה גאו בי, תקווה פיעמה בעורקי, געגוע נטמע בשרירי, ריחפתי כמו שלא קרה לי מעולם, למעשה גיליתי ארץ חדשה ללא כל מורה דרך שילווה אותי בשבילים הסבוכים ויורה לי להיכן הם מובילים.

לא היתה פיסת אדמת גולן רטובה באותו החורף שלא דרכנו עליה ברגלנו, נושמים בחושים מחודדים את ריחו של הגשם המתחכך באבק הדרכים, צופים במסך טיפותיו הנפרש מנגד, מכתימים את בגדינו בבוץ הבזלתי השחור, לוגמים תה מהביל מעלי כוכב ריחני שהבאתי מהנגב, חיים ביחד מציאות אחרת שלא היתה קיימת עד שחלמנו אותה בעיניים פקוחות לרווחה. כשטיילנו לראשונה בסכרים עצורים, שטפו המים וגלשו מעבר להם, צעדנו יחפים על גדת נחל אל-על, מאושרים מיופיו של היום הגשום שיצאנו אליו, ואיך שהפכנו באחת לחלק מאותו נוף דינאמי שסער ביחד איתנו.

הזמן חלף ועמו גבר הגעש, עד לאותו הלילה בו קרעתי את האריזה ונתתי לכל הרגשות לפרוץ החוצה בבת אחת, כל כך רעדתי מהתרגשות ועל כן לא שמתי לב אל הוראות השימוש שנפלו על ריצפת החדר ואבדו, לא ייחסתי לכך כל חשיבות עד שגיליתי אותם אחד לאחד על בשרי. כשמגלים את היכולת להרגיש לא ניתן לסנן את הרגשות, הם באות בעסקת חבילה של "או הכל או כלום", בכדי להנות צריך לשלם את מחיר הכאב. ההנאה רבה ולא ניתן למצוא כמוה בשום מקום אחר, זהו רגש שלא ניתן לתאר את מלוא הדרו במילים, או בציורים או בכל דרך הבעה אחרת, כשהוא מגיע יודעים וכשהוא עוזב חסרים ויש כאב. הכאב הזה יותר גדול מהכאב של מי שעוד לא טעם אהבה מה-היא, זה כאב עצום שחש רק מי שידע אהבה. עם ידיעת השמחה בא העצב, עם מגע האושר בא התסכול, עם לטיפת היַחַד משתכנת הבדידות, עם משב התקווה נישא האבדון, כך לכל רגש טוב יש את תמונת המראה שלו.

אף פעם לא סיפרו לי על המחיר שיש לשלם בכדי להרגיש, גליתי אותו לבדי ביום אביבי אחד בתחילת ניסן ירושלמי כשנפגשו מבטינו לאחר חודש של שיחות טלפון ממרחקים, שלך היה מושפל שלי היה מרומם. באחת קרס הכל וכאב עצום פילח את בית החזה שלי מהחלל שנפער בצידו השמאלי. למשך שנה אספתי אחד לאחד את תופעות הלוואי שנקרעו מהעטיפה הנוצצת.

לא חדלתי לקוות שתשוב למלא אותו למרות שלא רציתי שתעשה זאת שוב לעולם. בהתחלה התמרמרתי, לא רציתי מדבשם כי עוקצם נורא הוא, כעסתי על עצמי שהייתי פתיה, טרף קל לחולשותי, זה לא שלא המשכתי להנות מהם כלל, בזכותם הפכתי לאדם אחר, טוב יותר, ממצא יותר, אבל האכזבה בכוחה לכלות כל מה שמצוי סביבה עד תום.

כל הזמן הזה אספתי את פיסות הנייר הצבעוני שהתפזרו בין חפצי. ניסיתי לאחותם בכדי לארוז בם מחדש את הרגש. סיבי חוטים ניסו לאסור בתוכם דובונים זוהרים ומחייכים, אך מפעם לפעם הסתננו החוצה ריחות ואור קלוש חמק מבעד לשקיפות נייר הדבק שאחז בין הקרעים.

הנקישות התכופות על שערי ומטר העובדות שניצב מצידו השני, מאימים לפורצו בכדי לפדות את החוב, הצריכו אותי שוב ושוב לתור בנחישות אחר פיתרון. היו לי שתי אפשרויות, הקלה-קשה או הקשה-קלה. הראשונה היתה הטהרות מהירה שמביאה עימה ריקנות, השלכת כל הרגשות אל פי תהום. השנייה ארוכה ומייגעת אשר בסופה תבוא שלוה. החלתי מחפשת אחר שימוש חדש לרגשותיי הרפים, בשקידה עמלתי בכדי להביאם לכדי איזון עַדִין, עד שהתחזקו בי ויצרו בי את היכולת לגלות את אורם בכל אשר אדרוש. עם כל יום שהרחיק אותי למדתי כי אין מתנות חינם, לצד כל מתנה חבוי התשלום בעבורה ומחירה של המתנה היפה ביותר שקיבלתי עד כה, היכולת להרגיש והרגישות לפרטים הקטנים שקיימים סביבי כבד ורב הוא. אני מוכנה לשאת בעול ולשלמו למען היום בו אֶחְווה אותם במלוא תפארתם, כי אחרי הכל המה סם חיי.

עכשיו נראה כל זאת כלא היה ורק הקרעים הנוצצים עם דובונים מחייכים ניבטים אלי מבין החפצים הפזורים בי כעדות אילמת לפרטים שלא סיפרו לי על הרגשות.