אז ככה - זה פרח שנקרא עיריוני והוא פורח בצפון הארץ. זה לא חבל שהלמעלה קטוע כי אז היה יותר מדי שטח מת בתמונה והיא היתה נראת משעממת. העיקר בה הוא התפרחת הפתוחה ועל כן היא מצויה במרכז התמונה.
איזו חדות וצבעים מודגשים!
יש לי חולשה לתצלומים מקרוב כל כך...
הצבע והטישטוש של הרקע מתאימים מאד,
אבל התאורה טיפה טיפה טעונת שיפור..
תצלמי עוד! בהצלחה המונית
חלמונית
עומר
שטח מת אפשר לפתור ע"י צילום במאונך.. אני עדיין דוגלת בתפיסת עצמים בשלמותם. חיתוך מתאים,לדעתי, אם רוצים להשאיר לצופה מקום לדמיון, או אם רוצים להביע בכך אמירה מסוימת.
אבל זה היופי באומנות- אין חוקים ואין הגבלות! :-)
בהמשך לתגובות של קודם...
נראה לי צילום ממש מעניין ויפה דווקא בגלל הקטע שהוא חתוך למעלה (מה גם שאפשר להסתכל על זה לא בתור משהו חתוך אלא צילום של הפרח עצמו) מה שכן, קצת חבל שהחוטים של הפרח לא מפוקסים.
[ליצירה]
אז ככה - זה פרח שנקרא עיריוני והוא פורח בצפון הארץ. זה לא חבל שהלמעלה קטוע כי אז היה יותר מדי שטח מת בתמונה והיא היתה נראת משעממת. העיקר בה הוא התפרחת הפתוחה ועל כן היא מצויה במרכז התמונה.
[ליצירה]
איזו חדות וצבעים מודגשים!
יש לי חולשה לתצלומים מקרוב כל כך...
הצבע והטישטוש של הרקע מתאימים מאד,
אבל התאורה טיפה טיפה טעונת שיפור..
תצלמי עוד! בהצלחה המונית
חלמונית
עומר
[ליצירה]
שטח מת אפשר לפתור ע"י צילום במאונך.. אני עדיין דוגלת בתפיסת עצמים בשלמותם. חיתוך מתאים,לדעתי, אם רוצים להשאיר לצופה מקום לדמיון, או אם רוצים להביע בכך אמירה מסוימת.
אבל זה היופי באומנות- אין חוקים ואין הגבלות! :-)
[ליצירה]
בצילום מאונך הפריחה הולכת לאיבוד. אני אומרת זאת מנסיון כי ניסיתי וזה יצא פחות מוצלח.
ואכן - באומנות כמו באומנות אין דבר כזה שאין דבר כזה.
תודה : )
[ליצירה]
[ליצירה]
בהמשך לתגובות של קודם...
נראה לי צילום ממש מעניין ויפה דווקא בגלל הקטע שהוא חתוך למעלה (מה גם שאפשר להסתכל על זה לא בתור משהו חתוך אלא צילום של הפרח עצמו) מה שכן, קצת חבל שהחוטים של הפרח לא מפוקסים.
[ליצירה]
זה מזכיר לי...
אגדת השמש והירח/אהוד מנור
הם סובבים אותה
שבעת כוכבי הלכת
אך היא בוערת אל
חיורון פניו.
והוא רחוק כל כך
בשמי כדור הארץ
אבל נכסף אליה
לאש זהב.
צל הירח
אל פני השמש נמשך
תמיד בין יום ובין לילה
נוגעים שם למעלה
וזה לא די לו לא די לה
רק לרגע והלאה.
וכך כל יום שנים אין ספור
הוא מת באורה
היא באורו
שקיעה זריחה ורודה
אהבה אבודה.
לא פעם ביאושם
הם מחשיכים לרגע
ליקוי ירח
וליקוי חמה
אך במרדף הזה
הם מאירי שמים
שבויים במסלולם
בלי נחמה.
[ליצירה]
קטע ממש טוב, נהנתי ממנו.
אבל הייתי מורידה את הסוגריים בפיסקה הראשונה, לדעתי הכתוב בתוכם קצת הורס ולא קשור, איכשהו הכנסת משהו סתמי ורדוד אל קטע שיש בו עומק.
אך זאת רק דעה.....
[ליצירה]
לא בדיוק כך.
אחרי "לא ממש קשר" אין "פרידה ממש".
לא נפרדים רק כשרע, יש גם פרידות כ"שנכון" להפרד אפילו אם ממש טוב.
(טוב היה, טוב יהיה ועכשו טוב...)
כשמאמינים שבסופו של דבר הכל לטובה אז מצליחים למזער את הרע עד שהוא נעלם מעצמו.
ופשוט צריך להתרגל....
[ליצירה]
שיר מעניין, הפתיחה שלו מעולה
"אדם יושב על מדרגה
ראשו בידו כבלולאה
הוא לא יחנוק את עצמו
עובדה. הוא יקום..."
לאחר פתיחה כזאת יש צפיה להתפתחות של עלילה כלשהי בשיר, אך המבט נשאר באותו הכיוון. עוד לא החלטתי אם זה עושה טוב או רע לשיר, מה שכן- השיר הזה הוא שונה אבל אחר (כלומר ייחודי)
ולסיכום - שיר טוב ובהצלחה בהתרוממות מהמדרגה ובכלל.
[ליצירה]
זה הזכיר לי (וסלח לי על הציניות) קטע ממערכון של הגשש החיוור:
"תהיה גבר... תהיה סמרטוט.... תהיה גבר.... תשפיל את עצמך"
(גשש מפורש)
אין רע בבכי,
הוא כמו הגשם שיורד כשנשבר חמסין,
הוא מצחצח את הנשמה ואת הנשימה.
לפעמים כשכבר לא יכולים לשאת צריך לשפוך,
להתרוקן כדי לרחף בתום ההיטהרות.
אבל אני מזדהה איתך בהרגשה של החוסר רצון לבכות, כשאנחנו בוכים אנחנו נראים חלשים בעיני עצמנו, חלשים כי יש לנו רגשות, ולמי שיש רגשות יש יכולת לאהוב אך גם להיפגע, זוהי תופעת הלואי של הרגש.
[ליצירה]
זה הזכיר לי
כתב אלתרמן:
היו פעם איש וצילו.
לילה אחד הצל עמד.
נטל נעלי האיש ומעילו,
נעל, לבש. עבר מצד אל צד,
הסיר גם את מגבעת אדוניו מן הקולב,
נסה להסיר גם ראשו מעליו,
לא הצליח. הסיר ממנו את פניו,
לבש גם אותן, לא התעצל.
בבוקר יצא החוצה עם מקל.
רץ אחריו האיש ברחוב,
צוח אל מכרעו: זה מעשה נורא!
זה צל! זה לץ! זה לא אני! אני אכתוב
לשלטונות! הוא לא יוכל לי! כך צוח מרה,
אבל קמעה קמעה הורגל, שקט. לסוף
נשכח ממנו המאורע.
[ליצירה]
התמונה יפה ומעניינת, האמת שמה שמשך את תשומת ליבי יותר מהצל החוצה אלו התריסים, אחד פתוח וחברו מוגף, חצי חצי, נותן למעט אור להיסתנן אך עדיין נשאר סגור לעולם.
תגובות