מאת עינת טמסות
בְּחַדְרִי,
הֵיכָן שֶׁמוֹנָּח מָחשֶׁב הַרֶגֶשׁ.
נִמְצָא חַלּוֹן גָּדוֹל וּמִתוֹכוּ נִגְלָה לֶעֵינֵי
תָמִיד אֹפֶק נִשְׁגָּב.
הַאוֹסֶף אֶלָו לִקְרַאת סוֹף יום
אֶת הַחַמָּה.
וּמוֹתִיר גְוָן אֲדַמְדַּם
שֶׁשָׁבָה צִפּוֹר לָקֵן,
גּוֹמָעַת בְּעֵינֵי אֶת יְֹפִּי הַטֶבַע.
שֶׁהוֹפֵיעַ כָך בְּחַלּוֹנִי
בִּזְמַן שֶׁהִתְבּוֹנָּתִי לִפְנוֹת עֶרֶב,
בְּתְּצְלוֹמִים.
אֲשֶׁר מִתוֹכָם הִשְׁתַּקְּפוּ לָהֵן
הַיַלְדָּה וְהַנַעֲרָה שֶׁנוֹתרוֹ בְּלִיבִּי,
כְּזִכָּרוֹן.
תגובות