לקח לי זמן,אני מודה. כבר התכוונתי לשאול "מה זה הגוש מתחת לפנס הרחוב" ואז נתקלתי בכותרת. מאוד אהבתי את התחושה המועברת (של גשם זלעפות,לי באופן אישי), אך אולי כדאי להדגיש קצת את תווי המיתאר של הכנר.
[ליצירה]
לקח לי זמן,אני מודה. כבר התכוונתי לשאול "מה זה הגוש מתחת לפנס הרחוב" ואז נתקלתי בכותרת. מאוד אהבתי את התחושה המועברת (של גשם זלעפות,לי באופן אישי), אך אולי כדאי להדגיש קצת את תווי המיתאר של הכנר.
[ליצירה]
זהו גורלו של המאמין, להיות מודע לזה שהוא לכוד בין רוח לחומר, ושהוא לא אמור לוותר על אחד מהצדדים אלה לנסות ליישם אחד בשני...
ועל כך אמר רבינו 2 דברים (לא בציטוט מדיוק)
א- יש שאלות שמגיעות מהחלל הפנוי ואין להם תשובה
ומצד שני
ב-אין שום ייאוש בעולם כלל!!!
[ליצירה]
מצויין!
השיר משחק במילים כאילו היו ועושה מה שבא לו. מצד שני השיר מעביר רגש של מוגבלות למדיה החמקנית ורצון ליותר בהירות:
(בואו נשים דברים על השולחן: הלאה שירה/אנחנו זוג בנות 18.)
כי בעצם השפה עושה יותר מלהגיבל ביטוי, היא גם מעצבת תודעה וסגנון חיים. ההגדרות המיניות שלנו , וכל מקומנו בחברה, הם הבניות משימוש בשפה:
(אני כבר לא יודעת עברית./שפה מגדרית/ קשה/רק אינתי, אנת. )
והמקובעות שהיא מייצרת אינה אמיתית, היא נונסנס:
(את אומרת בעיניך - תאוות התות, אני נדלקת/חמדת השטות/פשוט.)
יש רצון לקשר שיגע בדבר עצמו, בממשות, ולא יהיה נגוע במבניות והמגדריות של השפה:
(רק לשון אחת אני רוצה - לשונך, אהובה)
השפה, בשילוב חברה מקובעת בעצמה
("ביצה מפד"ליסטית", "לא בעניין שלנו" )
גודעת את צמיחת "אהבות נפלאות"
מסרסת ומעקרת , ובסוף נשארה רק מילה ריקה:
לסביות
אבל לא מה שמדברים קובע , רק הממשות:
אדם נמדד במעשים אומרים בחדרי חדרים/אומרים אנשי מעשה בשדות/צועקים /מסוף העולם
זו אמנם מטבע לשון שחוקה אך עדיין עוברת לסוחר
הדיבורים מתפרקים
הממשות נשארת
אחד מהדברים היפים שראיתי כאן.
בהצלחה
נביש
[ליצירה]
טוב. אז קראתי 3 פעמים ועדיין קצת קשה לי. אפילו הרבה.
אך בכל זאת למיטב הבנתי כך הם הדברים::
האתמול, העבר , הוא העשב הגבוה, המאפשר תיקוות גדולות, כי לא רואים דרכו. התיקווה היא שנוכל על הכל, אפילו על המוות, וכמו יחזקאל נוכל להחיות עצמות יבשות.
אפילו את הזיווג הבלתי אפשרי של היום בלילה נוכל
(האפשרות לאהבה בכלל? להתגבר על הפער המגדרי ולגשר בין המינים? אולי השלום הסופי בין השמש והירח במדרש בבראשית? או אחדות באופן כללי?)
מכאן והלאה הרבה יותר מעורפל לי:
לקחת את ידי
עכשיו- החיים מתקדמים מתמסדים,נהיים פחות תמימים. לא ברור מה עבר תחת ידך, למה התכוונת במעשיך. הכל פחות הרמוני. או אולי:
אז- בדשא הגבוה, במעשה תמים, הכול היה יכול להיות.
החספוס המילולי-
היום בדשא הנמוך, הדברים ברורים וחד משמעיים, חסרי דמיון ומפוכחים. וזיכרון של האפשרויות האנסופיות של אתמול, של מילים גולמניות, מחוספסות, ללא משקל הנסיון והציניות, לא מושחזות ומחודדתו, אומרות את מה שהם מתכוונות ולהפך- נתונות טעם לחיים גם היום, ואפילו תקוות לעתיד
או משהו כזה...
נוגע בכל מקרה.
תודה.
נביש
[ליצירה]
יפה, אם כי השורות הרזות קצת הפריעו לי, וגם ההתחלה לא משהו.
אני גם לא זוכר מספיק את עלילת הספר לדעת כמה זה קשור עם בכלל ,אבל נראה לי שכן.
בכל מקרה יפה מאוד
נביש
[ליצירה]
תיאור קצת ארוך בשביל שורת מחץ אחת לא?
העקיצה כאן אמנם מוצלחת. הקטע מכניס אותנו לאווירה, ומכה בנו בשורה האחרונה.
המסר ברור- ישנם כאלו בעם ישראל אשר החליפו אלוקים חיים באלוהים אחרים.
מבחינה אומנותית אין מה לומר- קטע מצויין.
חבל, לדעתי לערב פוליטיקה, דת ויצירה.
אתה טוען שסרוב פקודה הוא דבר הא-ל, ובכך שולל את הלגיטימציה של כל טענה אחרת.
לא ממש הדרך הכי "יצירתית" להוכיח שאתה צודק...
זו הסתכלות שיטחית למדי לומר כי מי שלא מסרב פקודה עושה זאת מתוך אדיקות דתית לרמטכ"ל (או לצה"ל, או לראש הממשלה, או לראשית צמיחת גאולתנו), ולשלול את האפשרות שאולי יש להם עולם ערכי שעומד מאחורי ההחלטות שלהם, עולם ערכי שנובע גם הוא ממה שניתן בסיני.
ומלבד זאת, לא אנחנו נשפוט את מי שעומד ברגע האמת מול הקונפליקט הנורא הזה, אלא רק מי שאמר והיה העולם, מי שקולו באמת הלך מסוף העולם ועד סופו...
הרמטכ"ל!
לא סתם, סתם..
נו, אתם יודעים לבד על מי אני מדבר...
הכל ברוח טובה
נביש
תגובות