חצות לילה חם באקלים הלא נכון, ישוב-שעון לבד על הברזלים הקרים צופה לרחוב הריק. פחית בירה מרוקנת ביד ופאה סמרטוטית, מטיל חצי גוף ארבעים-וחמש מעלות לאחור הראש נזרק עד לגב והדם יורד ומערפל מבט מסוחרר כלפי מעלה, אולי אפשר למצוא שם משהו שונה בכוכבים, איזה אות או שדר משמיים... לא, אלה אינם השמיים הנכונים, לא שתה מספיק בשביל לקלוט אותות מכזה מרחק.
מדדה חזרה פנימה אל פירפורי גסיסה של מסיבה שהיתה צריכה מזמן להסתיים, אך התארכה ונמשכה בנסיון נואש להצליח
-להצליח לעשות מה?
שואל את עצמו, ופה-ושם כבר מטאטאים את הקשוטים והזבל מהרצפה, עורמים אביזרי תחפושת נטולי זוהר, כאילו מעולם לא היוו דמות חיה, לא נלבשו על-ידי אדם... איזה משהו בסביבה בוודאי התחפש למסיבה, אך שמחה לא הייתה כאן.
ומתוך העליזות המאולצת נפלט עם עוד כמה הצידה, מנסים עוד איכשהו להציל את שאריות הלילה הארוך הזה, לגלות איזה ניצוץ חבוי
-זה בכל זאת חג של שתייה
אומר, אולי דווקא שם זה מסתתר...
וכך מוצא את עצמו בפאב, איתם- הם לא מרגישים עכשיו בנוח- דווקא בליל חג- וזה מקום כל כך שלהם, לא שלנו.. ובדרך ניסה דרך חלון הרכב להריח את אויר הלילה לספוג את אורות העיר עדיין מחפש את האותות למשהו יותר מסתם לילה של שכרות. ועכשיו כאן יודע שרחוק מזה כבר לא יגיע ואין עוד מה לחפש.
והוא בעצמו זר בין זרים הרחק מהבית, שותה ולא מתבשם, מערבב ולא מתקרב ומוזג ולא מצליח להתמזג בעולם הזה הרחוק.. והזרות והמרחקים וכל הלילה הזה מתהפים אצלו עכשיו בבטן ומתגבשים לכדי כבדות שמכריעה אותו, ומתרסק בכורסא בפינה אפלולית... ומישהו מהם ניגש אליו עכשיו בדאגה רוכן לעברו
- הכול בסדר?
שואל. והוא מתקרב ומתוך היין והמרחק והזרות והעייפות הוא לוחש
- יש עניין...
ולא שמעו אותו
-יש עניין,
חוזר בקול
-שיתהפך הכל לטובה...
