התעוררתי באישון לילה לקול צרחה מבוהלת: "היתה חדירה! היתה חדירה!"... למען האמת לחישתה של הכרית הרכה קסמה לי יותר וכמעט שסירבתי פקודה, אך לבסוף קמתי, רוטנת ועפוצה, בעינים חצי עצומות. שירכתי רגליי לסלון שם כבר היו ערוכות שאר הלוחמות וישראלה המפקדת. "אוקי", אמרה ישראלה בקול ענייני, "היתה לנו חדירה בגזרה הצפונית, אנחנו מתפצלים לחוליות. אוריה ומוריה הולכות לבדוק מה המצב באיזור הדרומי, קרי: השירותים, רחלי ועירית הולכות לגזרה המערבית, קרי:חדר השינה." "בנימינה", פנתה אליי, "אנחנו הולכות לשדה הקרב." "כן המפקדת", אמרתי בעוז, אך ידיי רעדו קמעה. "אוקיי, בספירה לאחור, 1,2, תזוזה", מיד כולן התפזרו בשטח. "בואי", לחשה ישראלה. צעדנו בשקט לאורך המסדרון, סורקות בעיננו את השטח, בינתיים אין כל זכר לפולשים. רטט עבר בגופי, לקח לי דקה כדי להבין שזה מכשיר הקשר. קירבתי את ה-esc לפי ולחשתי: "שומעת, עבור." קולה של מוריה בקע מהפלאפון: "הנשק שלי פגום, מה לעשות?" "גשי להחליפו בנשק אחר מהמחסן במגירה שמתחת לכיור הבשרי", עניתי בלחש וניתקתי. המשכנו לצעוד ככה עוד חמש שניות ולפתע- בהבזק של שנייה הבנו מה קורה וצרחנו. "אימא'לה! איזה גועל!" "מה קרה?", שמענו צעקה מהגזרה המערבית. כנראה צרחנו חזק מאוד, אם שמעו אותנו עד לשם.. "נתקלנו בכוח עויין גדול, אנחנו צריכות תגבורת!", צעקה ישראלה. היא תפסה בידי ואמרה ברגש: "אם משהו יקרה, אני מבקשת סליחה על זה שגמרתי את הוופלים אתמול.." דמעות עמדו בעיני, זה היה רגע נדיר שלעולם לא אשכח... לפחות לא עד הפעם הבאה שלא יישארו לי וופלים. "תלכי את מהצד השמאלי ואני מהימני ונתקוף", לחשה ישראלה. "בספירה לאחור,1,2,להתקפה!!" שני סילונים מתמשכים נתזו מנשקנו, אחרי שכבר יכולנו לנשום, פקחנו את עיננו וישראלה צעקה: "ניצחון!! הסלון בידנו!!" כשהתפזר הערפל שנוצר מהירי, יכולנו לראות בבירור את כל כוחות האויב מוטלים ללא רוח חיים על הרצפה והגאווה העצמית אפפה אותנו, באותו רגע הגיעו שאר החוליות ובראותן את המחזה, פרצו בצהלות שמחה וניצחון. שעות ארוכות התחבקנו והזלנו דמעות של שמחה והודיה לה' על שצלח לנו את המלחמה... פתאום נשמעה דפיקה בדלת, זו היתה המורה של כיתה ט', הקרויה צפרירה שגרה במחתם האולפנה וביתה צמוד לביתנו, היא לבשה חלוק כחול ולא נראתה מרוצה במיוחד. "בנות אולי אפשר קצת יותר בשקט, כבר 11 בלילה! לכנה לישון!", אמרה ברגז ופנתה חזרה לביתה. הבטנו אחת בשנייה, מעט מבויישות, אחר החזרנו את תרסיסי ה-k 300 לארון שמתחת לכיור הבשרי, העפנו מבט אחרון לאויבותינו הקטנות שעל הרצפה והלכנו לישון. - - - - - - - - - - - - - וכבר נאמר על כך הפתגם: "דרוך על נמלה ישראל, ראה כי מתה, וחייך...."