אף פעם לפני כן לא חשבתי שתספיק להתחלף עונה, ועוד אחת, וכל כך הרבה יקרה בזמן הזה, וכל כך מעט... כשהכרנו נגמל לו הקיץ מימים מהבילים ולחים, והלילות הפכו אט אט לקרירים. הסתיו החל להקיף אותנו, בשלכת מדהימה של עלים קמלים... רוחות היו מרעידות את גופינו, אך אנחנו התעטפנו בשתיקות. ספסל מעץ, שבצהרי שבת רגילה הכיל אמהות ואבות וסביבם על הנדנדות והמגלשות ילדים עליזים, הוא חיכה לנו כל מוצאי שבת, הוא, והפנס, שידע להאיר רק אחד מאיתנו בכל פעם, ולתת מסתור בחשיכה לשני. השמיכה שעל מיטתי סיפרה כי מתקרב החורף. בתחילה עוד היתה זו שמיכת פיקה קיצית, שמציירת וופלים על הלחי... אחר כך היא הוחלפה בשמיכת צמר... ולבסוף, לאות כי החורף עומד בפתח, עטתה מיטתי את שמיכת הפוך הענקית בתוכה כמעט נרדמנו במוצאי שבת- יום ראשון. השמים הפכו יותר ויותר נהירים לנו. מפת הכוכבים נפרשה ביתר אור מעלינו, והקור שחדר אט אט לעצמותינו לא הטריד אותנו עוד... והחורף הגיע... ולמרות שהבטחתי לעצמי, ואיחלתי לך, ואולי גם אתה איחלת לעצמך ולי- הבדידות חזרה ביחד איתו. שנינו אוהבים את החורף, את הקול העדין של הגשם... את הריח המפליא של מציאות מתחדשת... את הקור שבחוץ... ואת החום... אותו החום עליו אנחנו חולמים... שבלב... אך כמו בסרט ישן וידוע מראש החורף הזה היה קר... כל כך קר... ונגמר... וכבר זמן מה אביב דופק על הפתחים... ועוד עונה חלפה לה... ככה... מבלי שארגיש... כב' ניסן התשס"ד   (אני יודעת שיש בזה מן הקיטש'... ובכל זאת... אשמח לתגובות)