הוא נישען עליה. מבקש להיתמך. להיטמע. להטמיע את צרותיו בתוך אהבתה. מבקש להתערבב בה, שיהיו לאחד. מבקש להישאב לתוכה, שתרגיע מכאוביו. הם מבקשים לכאוב ביחד את כאביהם. הכאבים הכי עמוקים, שמונחים כבדים בתחתית ליבם. והם נהיים לאחד. איני מבחינה מי של מי ומה של מה. האם זו ידו על כתפה ולחיו על לחיה? הם יושבים בחושך. אפל בחדרם. קר. כאילו באה עליהם שואה. שואה עצמית והרסנית. אבל להם יש האחד את השניה. ולי? ארבעה קירות שסוגרים עליי, שכובלים אותי לריקנות המלאה שבחדר. לי אין על מי להישען. אני שורפת את כאביי ומצוקותיי כדי שלא יהיו עוד. הם הופכים לאפר, ויום יום הערימה גובהת, עד שכמעט ולא חודר אור מבעד לחלוני, ערמת אפר כאביי מסתירה כל קרן שמש שרוצה לשפוך אלומת אור צרה לתוך חיי. אך אני, בעקשנות ובהתמדה, מגביהה את הערימה יום-יום, לפעמים אפילו שעה שעה. ועכשיו, אני בוהה בזוג שיושב מולי, שבור ורצוץ, אבל נתמך ואוהב. אני יכולה לשמוע את נשימותיהם והלמות ליבם- ביחד, קצובים, חיים את אותו הזמן, באותו הזמן. הם יושבים כה קרובים אליי, אבל כל- כך רחוקים, כמו אלפי שנות אור, הם ביחד, האחד לשניה, ואני כאן, לבד, בדירה הריקה. אני מוקפת אור, קר, מלאכותי ומסנוור, והם יושבים באפילה, חמה ואמיתית. מוקפים זה בזו. *********** -ואתה איתי? -תמיד -ואם אלך? -אם תלכי אשאר שבוי כאן, לבדי, -אל תלך -למה? -אני אפול, אני אתרסק, הימים לא יהיו ימים והלילות לא לילות -אבל אני לא עוזב -לפעמים אתה עוזב... הולך למקום שאני לא מכירה, פתאום אתה מישהו אחר... -אבל אני תמיד כאן, איתך... -לפעמים אתה נעלם לי... רק החושך נשאר לי, -אני נשאר -אתה נכבל -אני כאן בשבילך -אתה כאן לעצמך אני רוצה -אתה רוצה, כמו תמיד, הפסקת לחשוב, להרגיש, עכשיו אתה רק רוצה... -איתך אני תמיד מרגיש -איתי אתה מפסיק לחשוב -אני חושב רק עלייך -אתה חושב רק עלייך אני כאן -גם אני -אני נשאר כאן, עכשיו, לתמיד -גם אני -בשבילך -בשבילך -בשבילי -איתי.