כשרק חייי נותרו להם, תלויים על בלימה,
הם נותרו תלויים עם בלי-מה?
אפריל, 2004
כלנית אבן
-
בת 30. סטודנטית לתואר שני. גרה במרכז הארץ בשכירות.
כותבת את עצמי לדעת מאז שאחזתי בכלי כתיבה לראשונה.
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] ייתכן שתרצי לשנות את זה לשתי רגליי במקום שני רגליי.. גם הזמנים קצת מתבלבלים לך בשיר: "בתגובה ארוץ" ואז: "אני כך בפשטות צחקתי לעברך". [ליצירה]
- [ליצירה] יפה, אבל מה הקשר לאלוהים? [ליצירה]
- [ליצירה] דוקא הסיומת של קול דודי דופק שייכת. כי זו בדיוק הציפיה (החיכיון, בשבילך) שכל אחד שבא זה ההוא, הנכון, שאני מחכה לו. כל דייט, כל גבר שאני מכירה, אולי זה הוא. זה בדיוק העניין. וה"בלבן" דווקא מצטלצל לי יפה. מניחה שזה עניין של טעם, אבל זה בדיוק הרעיון של לצאת לחולל בכרמים, לחפש את שאהבה נפשי. אם ניכנס לרובד יותר עמוק של השיר, זו מעין אמירה כזו שאולי אני בדייט לא נכון, אבל שההוא, טמיר, נעלם, לא יתיאש. שלא יתפשר. שימשיך ושיחכה, כי בסוף אני עוד אחזור הביתה (מתוסכלת מהתבוסה) ואני אהפוך את הדרך הארוכה שלו למשהו שהיה שווה לחכות לו. [ליצירה]
- [ליצירה] כי.. כי הדפים צריכים לעטוף משהו יותר פנימי. את הלב, למשל. כך לפחות נראה לי לפענ"ד. אבל אני יכולה להבין את הציפיה הזו, להימנע מהחטא רק כי אתה יודע שזה אסור, ואתה יודע את כל פרטי האיסורים לכל דיקדוקיהם, ולכן אתה מניח שאי אפשר לך להיות טועה וחוטא. חוצמזה, שבאותה מידה ש"לא בשמים היא", היא גם לא תלויה בשום גורם חיצוני אחר. "כי קרוה אליך הדבר מאוד. בפיך ובלבבך לעשותו". [ליצירה]
- [ליצירה] דווקא חרוזים חסרים קצת אם מחליטים לחרוז חרוזים חושבני שיש קצת צורך לשים לב למשקל, למרות שלא קל ולמרות שזה קצת דורש מאמצים. ואם כבר - אולי גם נוסיף ונאמר שאם הוחלט שבסיפור מדובר אז רצף נשמע כמו דבר הגיוני כלומר, מה בא ראשון ומה בא שני. כי למה מספריים אם היא טישו אומלל ולמה הייתה חתונה בכלל ומה עניין שמיטה לחיי אומללותה. אבל סך הכל שירון חביב אף כי, שוב, לא מאוד מלהיב. אף שבתור רעיון הוא ניתן לפיתוח אם כי הדרך איך נתונה לויכוח. [ליצירה]
- [ליצירה] יפה! דווקא הגבעולים המשתרגים להם לתוך הסלע מוסיפים חן שכזה, שכמו אומר, אמנם אני פרח לבד על סלע מנוכר, אבל בעצם אני והסלע די מחוברים בינינו. או שזה רק הדמיון הפרוע שלי.. [ליצירה]
- [ליצירה] מסכימה עם עופים. המעבר לא חלק בכלל וגם ההקשר לחיי כלב ממש לא מובן (כלבלב הולך לאבא שלו בימי שישי? מי מביא אותו לשם ולמה?), שלא לדבר על ה"שיחת אב-בן" שיש להם. הבן שואל שאלה קצרה ומיד האב פותח בוידוי מרגש וסוחט דמעות שליש על איך הוא לא היה אבא טוב מעולם אבל הוא ישתפר, ופתאום הבן קופץ למסקנות לגבי עתידם הורוד והדביק בעתיד. לענ"ד לא היית צריך לעשות את הגיבורים לכלבים. אם הסיפור היה כתוב "חלק" הוא היה עובר גם בתור בני אדם. הגילוי שהדוברים הם כלבים לא מעלה את איכות הסיפור. נהפוכו, אולי אם לא היית מרגיש צורך לסיים בנימה הומוריסטית היית משקיע יותר בעלילה. מעבר לזה, באמת צודק עופים בעניין הזה שהיטבת לתאר דברים מנקודת ראות של ילד (אם כי עכשיו כשאני בודקת שוב, לא ברור לאורך כל הסיפור בן כמה הוא. הוא מספיק קטן שיצטרכו לרחוץ אותו ומספיק גדול לנתח את חיי הזוגיות של ההורים שלו..). [ליצירה]
- [ליצירה] מוזר לי שהכותרת והמשפט חד המה. נכון שזה משפט עתיק כאן, ונכון שקצת מוזר שאני נזכרת בשלוש וחצי בבוקר, שלוש שנים אחרי, להגיד. ככה זה כשאני על יצירה אקראית. עלית בגורל. עם זאת, משפט יפה. [ליצירה]
- [ליצירה] בלעעע... אולפניסטיות! ברוך שלא עשני אולפניסטית! [ליצירה]
- [ליצירה] אבל.. אבל.. לכולם יש את הריבועים שלהם. לכולם יש את המגבלות שלהם. בין אם אלו מגבלות של דמיון לא הכי מפותח, או מגבלות של יצריתיות, או של שפה, או של מיליון ואחד דברים. קחי סופר מוערך כמו מאיר שלו. אם קראת את רומן רוסי ואת בביתו במדבר. זה אותו סיפור רק הפוך. פה זה דודות, פה זה דודים, אבל הרעיון דומה בשניהם. הרבה סופרים הם כאלה, רעיונות דומים, הצלחה שעבדה פעם אחת, ועכשיו ממחזרים אותה שוב ושוב ושוב ושוב. זה כל העניין של הספרים של רם אורן, נעמי רגן וכל אחד אחר. ככה זה בני אדם. [ליצירה]
תגובות