את יודעת על מה אני מדבר,
הרי
רק אתמול
דמעה נשרה מלחייך
ונישקתי.
טעמך- מלוח
ובפיך אין בשורה.
מה הטעם במילים
היוצאות אל החלל הפתוח
ללא כלוב הגנה
שישמור,
שלא יתפוגגו
כן, כי עוד אתמול
שאלתי לפשר הסימן
ואת-
שותקת.
[ליצירה]
הנה קטע שנכתב:
אני מדבר בשפת "כולם מבינים"
את שפתיי, אין צורך להניע
את אוזניכם, לוּ יכולתי, היית עוקר ממקומן
שלא תבואו לידי שמיעת המילים
שאותן אני כל כך מסתיר.
ואם לא הייתי שומע אני?
אז את קול החדוּת המדברת לא היית שומע לעולם
ולא יכולתי להגות את המשפט הכל כך חסר.
זו בעצם שעה קלה של רחשי לב היוצאים לקראת ליל
ולא שקַר או גשום בחוץ אלא התקף קנאה אחז
כשלא נותר דבר מלעשות.
הסתדרתי. עם או ללא עזרים, אני מוצא את שלוות הרוח
ובלבד שלא תהיה דקה אחת פנויה.
והמשפט? בסופו של דבר י-(א)ע(מ)ש(ר)ה
[ליצירה]
בקיראה ראשונה זה היה נשמע ונקרא קצר וחסר מעט אך עם קריאת הכותרת (לאלה שמיחסים לזה חשיבות, כמונו) ועם חיתוך שורות נכון- זה כמו שאני אוהב. תמציתי ומלא.
תגובות