[ליצירה]
:;,!,(
אני - שמחים, מאוד
שאתם; אוהבים - את יצירותי,
הנהדרות.
אשמח,
להמשיך; במפעל - ידי, המבורך;
אל - הדרך, נצאה - בשלום!
בבריכה,
שמואל - אלגזר, באר - מים.
[ליצירה]
למה, אבל
למה- ההרגשה המלנכולית הזאת? ומה לעזאזל הקשר בין הבבלי והירושלמי ליצירה זו? חדש אני באתר זה, ואת שפת הסתרים הזאת- לא אבין! בתקווה למורה נבוכים זמין, החזן.
prednisolone side effects in dogs go prednisolone 5mg tablets
[ליצירה]
הו!
למה - לקרוא,
קריאות מלחמה?
כשאפשר, אל - השלום;
לקרואה!
קדימה; לקרב!
הבה, נעשה - שלום,
עם שמואל;
שמואל - ירושלמי, שלום!
שלום - ישלם; השמואל!
אל - נא; תשמיצונה,
את - הסוציאליזם, יתר.
תוצאותיו; נפלאות - הימנה!
עובדה - היא;
ברית - המועצות,
למעצמה, היתה - היא!
---
ועכשיו מסר קט לכל מי שהגיב תגובה רצינית יותר משלי:
דבר אל העצים ואל האבנים. היש אזניים לכותל?! (לא המערבי... הירושלמי).
[ליצירה]
הו!
הכתיבה - הזו, מוסיפה נופך, לדברים!
(כמו שנאמר: "כי יערב לו ידידותך / מנופך צוף וכל טעם" :-P)
או במילים אחרות: אם לא הייתי כותבת כך, איך היית יודעת שאני היא הציניות בהתגלמותה?
[ליצירה]
הדס, הרי לך הסבר מפורט.
קובה אינה רק ארץ. החזרה של המילה קובה במהלך השיר מסמלת הרבה יותר מזה. מדובר בזרם אמנותי חשוב בהסטוריה, שמר ירושלמי חווה כעת על בשרו.
המשורר נמצא כעת בתקופה של קוביזם. הוא מפרק את יצירתו לצורות גאומטריות, כפי שאת בוודאי רואה. (זה דבר שרק חכמים רואים).
כמו"כ המשורר נמצא כעת בתקופה הכחולה שלו, שכן כפי שאת יכולה לראות - הרקע לכל יצירותיו הוא כחול.
בעבר, כשצבעי האתר היו שונים והפן הקומוניסטי בלט יותר ביצירותיו של המשורר הדגול - הוא היה בתקופה האדומה שלו.
נוסף על כך, ניתן לראות שבשיר זה ממשיך ירושלמי את מאבקו למען המיעוטים.
"המהפכה הקובנית,
אש התקווה למחר,"
קובנה, הוא כידוע מאכל מזרחי, ושמואל מוחה על העוולות והקיפוח כלפי מזרחים, ומגנה את האשכנזים הרשעים היושבים בשלטון וגובים מסים מאנשים עניים, שבקושי יש להם קובנה לאכול.
המהפכה הקובנית היא המהפכה בה הקובנה יהפוך למאכל הלאומי ולא יהיה עוד קיפוח על רקע דת, גזע ומין, וכולם יהפכו לשמואל-ירושלמים שמציטים שריפות ברחבי שכונת התקווה (כמחאה על המצוקה) ומכנים את זה "אש התקווה".
בסימן המשך למאבק זה, המשורר מדבר אף על הקובה, שגם הוא מאכל מזרחי:
"רוחה של קובה
לעולם, תנשב!"
הוא רומז לכך שהקובה כבר אינה חיה, היא רוח רפאים שמנשבת בחלל העולם, אך היא לעולם לא תסלח למי שרצח אותה, ותנשב ע"מ להזכיר לנו את עוולות העולם. (לעתיד לבוא, תהפוך רוחה של הקובה ליונת שלום, והיא תשחה במרק קובה אדום ועסיסי ותשתמש בכנפיה כמשוטים).
[ליצירה]
אדון; סבתא!
אני - דווקא, סוברת כי; המבנה - החוזר, על עצמו! מוסיף, עד - מאד, לשיר. (ובכלל; שמואל - ירושלמי, כותב מושלם; אז, איך - אתה, מעז, להעיר?)
החזרתיות; מעידה - על, כך שהעולם - חוזר, ונשאר - אותו דבר;
השיר - מבטא; את זעקתם - של המסכנים!
ובניגוד - גמור, לדבריך; בהחלט - יש ציפיה, מהשיר: מהשיר בוקעת, ציפיה - אדירה; לשלום! ולקץ, כל - המלחמות!
אבסס - את דברי:
"פרוכת החולות - יצתה והזהיבה;
ממעל, דיסקית החמה בערה."
שורות אלו, מבטאות - את חזון - המשורר, לעתיד, לבוא.
בזמנים - אלו; לא יהיו - מלחמות. הפרוכת, מבטאת - כמובן, את ביהמ"ק אפוף - השלום; והדיסקית - הבוערת, מבטאת את - זה, שהצבא - לא יהיה, בו - צורך, כי לא - תהיינה; מלחמות, אז - כל, הדיסקיות; שעונדים החיילים - תבערנה.
"רוחות שחונות כחררה,
יבבו בין נקיקי סלע."
רוחות - אלו, הם - האנשים; שאינם - בחיים.
חררה - זהו, מצב - רוחם. עובדה; שהם מייבבים, בין - נקיקי, סלע.
"הסביבה,
בחום לוהט נשדפה."
בעתיד, האנשים - שהרגו, את אותם - מייבבי סלע; ישדפו - בחום, כעונש.
"מטבעונים וצפעים,
עקביהם השאירו.
הנשר, מוטת כנפיו השיב."
מטבעונים; הם כמובן, מטבעות. ובהשוואתם - לצפעים, בא - שמואל להגיד; שאלו האחראים, על - האוצר ומטבעות - הכסף במדינה, אינם אלא, נחשי - צפע, המשאירים - את עקבותיהם, בכל - כיס.
לעתיד - לבוא, ע"פ חזון - הירושלמי; הנשר - הגדול! הלא, הוא הרמב"ם - יקום - לתחיה; ויראה - להם, מה זה.
"הירח,
בקע מתוך הלַיִל.
מעל השממה,
רוח קדים... "
בית - זה, בא לבטא - את, הרוח הפסטורלית, והאוירה - הציורית; שתנשב - לעתיד לבוא, מעל השממה - שתשאר, לאחר שכולם - יושמדו (הרי, כולם - רעים).
[ליצירה]
שאלות - חכמות; שואלת, הדס!
ובכן... הררי אמירים...
"מעל שדות והררי אמירים,
פעמי העתיד,
צלילם גואה ובוקע."
המובן הפשוט של הביטוי "אמירים" הוא כמובן אמיר ברבים. המשורר רומז ליגאל עמיר, אלא שהמשורר רודף שלום ואוהב שלום, ולכן הוא נמנע מלהזכיר את שמותיהם של רוצחים בלי שגיעוט קטיו. כמו"כ כאשר מכנים אותו "אמיר" ולא "עמיר", יש לכנותו "יגעל" ולא "יגאל", ובזה מבטא המשורר את גועל הנפש שהנ"ל גורם לו.
הרמיזה ליגאל עמיר היא בעצם משל לכל הרוצחים וכל המלחמות ושפיכות הדמים. ע"פ חזונו של ירושלמי, אנו נתעלה *מעל* שדות של אמירים כאלה ("מעל שדות והררי אמירים"), אנו נהיה במקום מוסרי גבוה יותר. וממקום זה יפעמו בנו פעמוני העתיד, לאמור: "גלינג גלונג", בקפפוניה דיסהרמונית מושלמת (כדבריו: "פעמי העתיד, / צלילם גואה ובוקע.").
באשר לדבריו של אותו אחד אשר מוציא לפועל את אמאמא שלו (מבצע סבתא), אתה כמובן צודק ואינך סותר את דברי: הן אני בעצמי הזכרתי את מוטיב האוכל בשיר. נוסף על כך: השיר מזכיר גם את החטיף הנודע "שלווה", כקינוח לקובה:
"פשתה רוח של שלווה."
ואם תהיתם למשמעותן של השורות:
"שחר התקווה,
מעל הַבָנה עמודו הפציע."
יש לנקד כמובן שחֹר התקווה ולא שָחַר התקווה.
שחור, לא במובן של הצבע השחור (אם כי יש פה רמיזה למובן זה), אלא ש-חור (נו, חור, אתם יודעים).
המשורר אומר בשורות אלו ש- חור התקווה (החור שבתקווה, חוסר השלמות שבה) - מעל הבנה עמודו הפציע. עמודו הפציע - העמוד שעליו תולים את דגל השלום והתקווה, בטעות פצע (הפציע) את התקווה, מה שגרם לה לחור. "מעל הבנה" - כמובן, בזה המשורר בא לרמוז שמדובר באלגוריות נעלות וחשובות אשר נמצאות מעל ההבנה שלנו, ואין להבין את הדברים כפשוטם (למשל, אין לחשוב בטעות שהיה דף שעליו היה כתוב השיר "התקווה" והעמוד עם הדגל של יום הזכרון קרע את הדף בדיוק באמצע שהעלו את הדגל לראש התורן).
הדס, אם יש לך עוד שאלות, את מוזמנת לשאול ואשמח לענות.
---
נשמת יקרה, יש לך טעות קטנה: אמרת שאם שמואל לא היה מפרסם את שיריו פה היה לי משעמם. זה כלל לא נכון! אם שמואל לא היה מפרסם את שיריו פה, כלל לא הייתי קיימת.
וד"ל ואכמ"ל.