[ליצירה]
ממש הצלחת להכניס אותנו לתחושה שהיתה בימי החורבן אני אישית הייתי מסיים במשהו אופטימי כמו "וכעבור 70 שנה..." אולי זה גם היה נותן לנו אופטימיות של כעבור אלפיים שנה
[ליצירה]
חזק מאוד.
אהבתי את המבנה של הקטע, את ההתיחסות לחושים השונים, (את מה שנכתב בסוגריים), ומעל הכל- את הרגישות הזו שבה תיארת רגעים קטנים-גדולים, שרבים מהם מוכרים גם לי.
(כשאני נסעתי לפולין, הנכדה הראשונה, סבתא שלי לא דיברה. שנתיים אחר כך, כשבן דוד שלי נסע, היא נפתחה וסיפרה קצת. מאז היא לפעמים מדברת על זה. סבא עדיין לא מדבר בכלל )
[ליצירה]
זה סיפור טוב. הכנסת הרבה מרכיבים טעונים ובכולם עסקת בעדינות מרשימה, באבחנות שרק מי שהיה נוכח בסיטואציות יכול לתאר. זה סיפור שכתוב טוב- זורם, גם כשאת ניתקת מהעלילה המרכזית את חוזרת במהירות אבל בלי לקטוע או לאבד מהזרימה וזה חשוב ועשוי טוב. (כך בקריאה ראשונה, בקריאה שניה יש הרבה משפטים שצריכים ליטוש)
בנוסף-הייתי מחדדת יותר את כל העניין של החושים (אם מחשיבים הבנה כחוש שישי :)) לפעמים זה קצת תלוש. או לחדד בסיפור או לוותר על אחד החושים בכותרת שגם ככה יותר מיד "מאכילות בכפית".
שכוייח שנקטף הרגע מהערוגה.
:)
[ליצירה]
עזוב.
דוקא בגלל שזה כ"כ מציאותי.
ולא שאני חושבת שאסור להתפנות, כי אני עוד לא סגורה על עצמי
אבל אני חושבת שצריך לחיות בארץ! כי אם אנחנו לא נחיה פה אז איפה תהיה הארץ שלנו??
[ליצירה]
השילוב הבלתי אפשרי
שילוב נפלא ובלתי נתפס של פוליטיקה ועוצמה פנימית מדהימה. כמה עומק, כמה אלמנטים רגישים, כמה אילוסטרציות. פשוט. פשוט ונוגע בכל מילימטר של הלב. (וצריך לעשות עם זה משהו...)
[ליצירה]
[ליצירה]
סוסת אור יקרה
"זה בא ממנה" ו"זה בא מהלב" זה לא העיקר.
אם אין חידוש בתוכן, כדאי שיהיה איזשהו חידוש או ייחוד בסגנון, בניסוח, בעיצוב, משהו.
ומי שביקורת מעצבנת אותו, שלא יכתוב באתר יצירה. בשביל זה יש מגירה.
ואם כבר הגעתי עד הלום --- הקשר של המשפט האחרון לשאר הקטע לא ממש ברור.
[ליצירה]
הדס -
קינות הן על אסונות שקרו לעם ישראל, גם לקהילות בודדות, מתוך תפיסה שכאשר שלוש קהילות נחרבות - זוהי צרה לכל עם ישראל, ולא "צרות כתתיות ומקומיות"
קחי לדוגמה את חורבן קהילות שו"ם במסעות הצלב.
אני בספק אם יהודי המזרח בכלל שמעו עליהן!
קצת יותר מקומי מאשר גוש קטיף...
להגדיר את גוש קטיף כ"צרה כיתתית ומקומית" ---
אני יכולה רק לחזור על מה שכבר אמרתי.
מדובר בצרה גדולה, ללא קשר לכיתות ולדעות פוליטיות. מכירה יותר משמאלני אחד שבכה אל מול התמונות משם.
קהילה נחרבת, מתפוררת, אנשים מאבדים את פרנסתם ואת המשענת שהקהילה היוותה. בתי כנסת נחרבים, מתים נעקרים מקברם.
צריך להיות מאוד מאוד אטום כדי להגדיר את זה כצרה מקומית וכיתתית, והעובדה שהקונצנזוס היום הוא לומר ש"הם בסך הכל עברו דירה" לא מוכיחה שהצרה הזאת היא מקומית וכיתתית, היא מוכיחה על האומרים ששיקוליהם צרים, כיתתיים ומקומיים (אסתפק בניסוח העדין הזה).
אני לא יודעת מאיפה לקחת את הרעיון שרק על צרות שבאות מאנטישמיות אומרים קינה. לא מכירה שום מקור שטוען את זה.
העובדה שלא נכתבו קינות על מקרה זה או אחר לא מוכיחה דבר. כנראה שלא היה מי שהמאבקים בין חסידים למתנגדים כאבו לו עד כדי חיבור קינה. אם היה כזה אדם - האם היית מגיבה באותה התקפה נזעמת כמו על הקינות על גוש קטיף? או אם מישהו היה כותב קינה על רצח רבין? באמת היית מגיבה באותו כעס?
ובכל מקרה, העובדה שהגירוש נעשה ע"י יהודים, לא אומרת שמקורו אינו באנטישמיות.
קינות נכתבות ע"י אנשים שכואב להם. שצרה מסויימת שבאה על עם ישראל נכנסה לליבם, הדירה שינה מעיניהם והם חשו צורך לכתוב קינה.
כל זמן שיש מספיק אנשים שמזדהים עם הכאב הזה, הקינות האלו גם נאמרות. כך היה בעם ישראל, וכנראה שכך גם יהיה עד בוא הגאולה.
אני עדיין לא מבינה מאיפה הכעס על מי ש"העזו" להוסיף קינות על צרות עם ישראל בדור הזה, ומאיפה הטענה כאילו כל מי שמוסיף קינה לתשעה באב בהכרח משווה בין הצרות עליהן הוא מקונן לחורבן הבית.
אבל בעיקר אני לא מבינה מאיפה הכעס והזלזול בכאב של אנשים שחוו או מזדהים עם כאב חורבן גוש קטיף.
[ליצירה]
קראת את הקינות?
יופי.
כמו שכבר אמרתי, זה לא מוכיח כלום.
זה לא מוכיח שיש איסור לכתוב קינות על צרות שלא באו מאנטישמיות.
בואי נשחזר רגע את הדיון שלנו:
את טענת שכתיבת קינות על חורבן גוש קטיף משמעה השוואה בין החורבן ההוא לחורבן הבית, ולכן הכתיבה הזו מכעיסה אותך.
אני טענתי שאין בכך משום השוואה.
אז, זנחת את הטיעון של ההשוואה וטענת שהכעס הוא משום שאין לכתוב קינות על צרות שהן:
א. לא מטעמים אנטישמיים
ב. כיתתיות ומקומיות
עניתי לך שלא ידוע לי על כל איסור לכתוב קינות על צרות שאינן מטעמים אנטישמיים.
העובדה שאין קינות כאלו מוכיחה אך ורק שעוד לא היו צרות מהסוג הזה שהכאיבו לאנשים עד כדי כתיבת קינה! זהו, לא יותר. היא בוודאי לא מוכיחה שיש איסור או בעיה עם כתיבת קינות שונות! אז אני עדיין מחכה למקור האיסור.
(על ב כבר עניתי לך).
או אולי אם כותבים קינה על צרה שהיא לא מגורמים אנטישמיים אז ורק אז יש בכך משום השוואה וזה אסור? ובכל מקרה אחר אין בעיה?
לענות על זה? קשה לי להאמין שלזה התכוונת, כי זה נשמע קצת מגוחך.
(ואגב, חז"ל מונים בין הצרות שאירעו בתשעה באב את הגזרה על עם ישראל שלא להיכנס לארץ. הם מזכירים זאת יחד עם חורבן הבית, ובניגוד למה שכתבת פה, לא הקב"ה קבע שזוהי צרה שיש להתאבל עליה, אלא חז"ל. בני אדם, את יודעת.
אז גם חז"ל פושעים, שכן הם הכניסו לתשעה באב צרה שלא נגרמה מאנטישמיות? או שמא מותר להתאבל על צרות שלא נגרמו מאנטישמיות, אבל אסור לכתוב עליהן קינות?)
בקשר לאנטישמיות ולחורבן הגוש.
לא אמרתי שהגירוש נעשה מאנטישמיות.(ובכל מקרה לא מדובר על "עכשיו", לפני שנה, זוכרת?)
הרבה גורמים היו מעורבים בעניין (משפטיים, למשל) אבל סוג של אנטישמיות היה מעורב בעניין, בהחלט.
לא נראה לי שזה המקום להיכנס לדיון.
יש כאן קישור לדבריו של אדם שטוען שחשיבותה הרבה של תוכנית ההתנתקות הוא נטרול הסכנה הנוראית שבקיומה של הציונות הדתית.
לא רוצה לקרוא לזה אנטישמיות?
בסדר, אני עדיין חושבת שזה מצדיק קינה.
http://www.nrg.co.il/online/11/ART/954/026.html
[ליצירה]
דעה -
אמנם אני מסכימה שאלימות היסמניקים היתה יכולה להגיע לכלל הרג,
אבל -
הם לא הגיעו על מנת להרוג.
הם לא קיבלו פקודות להרוג (גם אם להרביץ כן)
ובודאי שלא הרג שיטתי, מאורגן של כל הנוכחים בעמונה.
כמו שכבר כתבתי, ודאי שהשואה יכולה לחזור על עצמה.
אבל ספק רב אם השוואות מופרכות על ימין ועל שמאל (כן, כן, במובן הפוליטי של המילים) יכולות למנוע את זה.
אם כבר - אז להפך.
[ליצירה]
לכל המגיבים היקרים, שניסו לעודד אותי...
קודם כל, תודה רבה. מכל הלב.
קצת לא נעים לי, כל המגיבים כאן התייחסו ל"מכתב" שלי, כאילו היה מכתב אמיתי, אותנטי לחלוטין, בעוד שזה לא בדיוק המצב.
המכתב שכתבתי, לא מופנה לאף אחת ספציפית, ואף לא בדיוק מבטא את תחושותי.
הנושא שהעסיק אותי כשהחלטתי לכתוב את הקטע, היה - כמה בנאלי - הרגישות לאנשים ולפרטים הקטנים-גדולים שמרכיבים את חייהם. בחרתי לכתוב על הנושא הזה של הדייטים דווקא, בגלל שזה נושא שמשלב כ"כ הרבה רגישויות ובעיות, ואין אחד שלא נפגע. (וכמובן, אני בשלב בחיים שזה הנושא המרכזי שמעסיק את כולם מסביב...)
המכתב שלי הוא אמיתי, במובן שהוא לקוח מדברים וסיפורים שקורים לי ולחברות מסביב כל הזמן. לקחתי לי קצת חופש בצורה שבה עיצבתי אותם, והפכתי אותם למה שהם.
אבל למי שקיבל את הרושם, שאני מיואשת ומדוכאת, ולא מאמינה שאי פעם "הוא" יגיע, או חלילה מלאת קינאה בחברות מסביב...אז ב"ה, זה (עוד) לא המצב (אולי, עוד כמה שנים, כשאני אהיה רווקה ממש זקנה...)
בכל מקרה, עידוד הוא תמיד במקום.
תודה.
[ליצירה]
טוב, הפעם אשתדל לשלוח תגובה רק פם אחת...
לא הושפעתי מפרשנותו של כדרך הילוכו,
אני פשוט מסכימה (חלקית) עם הפרשנות שלו.
וזה לא נובע מהדעות האישיות שלי, אלא מקריאה של הקטע.
[ליצירה]
נקמה מתוקה...
חמוד ממש.
מעורר טראומות לא כ"כ ישנות -
בשר"ל ביליתי לא מעט שעות בגן ילדים.
לעולם לא אשכח את הגננת שעמדה וצווחה על אחד הילדים, בטונים הגבוהים ביותר של קולה הצווחני:
"למה אתה מרים עליה את הקול???????..
אתה לא יודע שאצלנו בגן לא צועקים????
מישהו פעם הרים עליך את הקול בגן הזהההה????"
ועל השירים, אני בכלל לא מדברת...
[ליצירה]
כמדומני שהכוונה בסיסמה "באהבה ננצח" על כל הטיותיה היתה לניצחון ע"י הפגנת אהבה בסגנון חיבוקים עם חיילים ושירת "אוהבים את צה"ל" נרגשת.
הקונספט הזה קרס.
וזה לא נורא להבין שהיתה טעות, להחליף דיסקט, ולנסות שוב. בלי חיבוקים.
אפשר גם להתעקש ולטעון שדווקא זה המימוש האמיתי של "האהבה תנצח".
שיהיה.