הוא יושב ומחכה, כמו תמיד. האמת היא שאף פעם אף אחד לא חיכה לו, תמיד זה הוא שמחכה, יושב ומחכה. יש לו זמן, המון זמן, וזה לא שאין לו מה לעשות, דווקא יש (אפילו הרבה), אבל גם זמן יש לו בשפע אז הוא מחכה. הוא דוחה את כל הדברים שהוא צריך לעשות לאחר כך, הרי גם אז יהיה לו זמן. בינתיים הוא יושב על המדרגות ומחכה. תמיד שקובעים להפגש בשעה מסוימת, עשר בבוקר נניח, ואם אתם מאלה שישנים עד מאוחר ועשר בבוקר זה עוד לילה, שיהיה בשתיים, שתיים וחצי. הוא מגיע רבע שעה קודם, וזה לא שהוא מפחד לאחר ושיחכו לו, פשוט הוא מעדיף להקדים. הוא בדרך כלל גם מסתובב באזור לפני זה, בודק את השטח, מרחרח, מחפש - אלוהים יודע את מה, ואף פעם לא מוצא. הוא ממציא לעצמו תירוצים לכל ההסתובבויות האלה שלפני הפגישה, מדמיין שהוא "ספיישל אייג'נט מאלדר" והוא, בתור סוכן מיוחד, בודק אם יש בשטח אי אלו דברים חריגים, אויבים. כל מה שהוא רואה זה המון ילדים קטנים מתרוצצים, לרובם יש גלידה ביד. למה לעזאזל הם אוכלים גלידה בחורף? אמצע ינואר עכשיו. למי שאין גלידה יש בלון ולאלה שאין לא גלידה ולא בלון, בדרך כלל מחוברת לכף היד הקטנה שלהם, כף יד גדולה יותר, אם שעירה וחזקה של אבא, ואם חלקה ועדינה של אמא. יש גם ילדים שהולכים עם סבא וסבתא. כמה מדרגות מתחתיו התיישבו זוג זקנים עם נכדתם, ששפר עליה גורלה והיא מחזיקה ביד אחת חוט עם בלון בצבע כחול, וביד השנייה גביע של גלידה לבנה (וניל בטח) עם הרבה סוכריות צבעוניות מפוזרות עליה מלמעלה. רוב הגלידה לא נמצאת בגביע, אלא נמסה ומרוחה על היד של הילדה, שלא ממש אכפת לה והיא מחייכת באושר. הוא מנסה להזכר אם הוא אי פעם בתור נכד הסתובב עם סבא או סבתא שלו בקניון או סתם בעיר, יד ביד, אולי בטיול, אבל לשווא. זיכרונות הם של דברים שקרו לך בעבר, אם אתה לא זוכר, אז או שהזיכרון שלך קצר ודפוק, או שאתה מנסה להזכר בכוח בדבר שלא קרה. הזיכרון שלו טוב מדי, הוא זוכר דברים כל כך קטנים ופשוטים, שהוא נאלץ להודות בסופו של דבר שמעולם הוא לא חווה "יום כיף" עם סבא או סבתא. בינתיים מתחתיו, הגלידה עברה לסבא (בהסכמה של הילדה), והוא מלקק את הגלידה בהנאה כאילו היה ילד. הילדה מתנקה בעזרת סבתה, שמוציאה ממחטות מהתיק השחור שלה ומנגבת במיומנות ובזריזות (לא אופיינית לזקנים) את הגלידה הנמסה מהיד של נכדתה. הסבא אוכל את הגלידה ומשמיע קולות הנאה בכדי לשעשע את הילדה, או שבעצם ממש טעים לו. הוא בטח נזכר בילדות שלו בזלצבורג. שם הקיץ היה קצר ולא חם כמו פה, רוב השנה היה קר ומושלג. גלידה היתה בזמנו אטרקציה לא קטנה, ואפילו שלא היה חמסין, עדיין היה כיף ללקק את הגלידה והיא אפילו לא היתה נמסה כל כך מהר, ככה שהיה בכל זאת יתרון קטן בעובדה שמזג האוויר היה מתאים יותר לשטרודל חם מאשר לגלידת וניל עם סוכריות צבעוניות. כשאתה זקן יש לך המון זיכרונות, ואם אתה זקן וגם אוכל גלידה, אז רוב הסיכויים שאיזה זיכרון ילדות יקפוץ לו פתאום למחשבה ויסיח את דעתך מהסביבה ומאשתך ונכדתך, שכבר כמה דקות קוראות לך ומאיצות בך שצריך לזוז כבר כי אחרת תאחרו לארוחת ערב. זוג הזקנים והילדה הלכו והותירו אחריהם גביע ריק של גלידה וכמה ממחטות נייר מקומטות על הרצפה המבריקה של הקניון. למה אנשים מלכלכים? מה הבעיה לשים את הזבל בפח, מה קשה בזה? זה מטריף אותו. הוא מצידו תמיד מחפש פח ואם הוא לא מוצא, אז אם זה משהו קטן הוא שם בכיס, ואם גדול אז בתיק. תמיד הוא סוחב איתו תיק, לכל מקרה שלא יהיה. בדרך כלל יש שם ספר קריאה וחוברת תשבצים, בקבוק מים, מסטיקים, אולר וטישו. ספר הוא מזמן לא קרא, וזה מבאס אותו, הוא אוהב לקרוא. יש לו את כל הזמן שבעולם בשביל לקרוא, יש לו עכשיו ספר בתיק, אבל הוא לא קורא. עכשיו זה לא זמן טוב לקרוא, לא מתאים. עכשיו הוא מחכה, בלי לעשות כלום, סתם מחכה. אם הוא היה מעשן, הוא חושב לעצמו, לפחות היה נראה כאילו הוא עושה משהו. איכשהו תמיד נראה שמי שמעשן הוא עסוק. הוא יושב, לוקח שאכטה, נראה מהורהר, ונושף את העשן החוצה. הוא עושה משהו עם עצמו, עם הידיים, עם הפה. אנשים שלא מעשנים נראים תמיד לא ברורים, אין להם עם מה להתעסק, הם לא מחזיקים סיגריה ביד, פולטים טבעות עשן, משחקים עם הקופסת סיגריות, או עם המצית. הם משועממים. הוא לא משתעמם, הוא רגיל לא לעשות כלום הרבה זמן, הוא מעסיק את עצמו במחשבות, מכין את עצמו לפגישה ורוב הזמן, רוב החיים שלו, הוא מחכה.