הן יורדות לאט
אבל בנחישות.
אני מנסה להתנגד,
לא נעים.
אבל הדמעות,
הן בשלהן,
זולגות וזולגות ללא הפסקה.
והכל בגללה.
היא הלכה.
היא כבר לא פה.
היא למעלה.
מתה.
מחכה לי?
הלוואי.
[ליצירה]
ועודני מתגעגעת לכל אותם הדברים.
הכל.
השקט, הפשטות, האהבה, הכתיבה..
כתיבה פשוטה וממצה.
(ועכשיו כל תמר עושה לי אסוסיאציה לתמר של "מישהו לרוץ איתו". סרט חובה למקרה שתהית. במיוחד אם קוראים לך תמר.)
[ליצירה]
לדעתי עצם השאילה מקרבת אותך לתשובה, זה מכניס בנאדם למצב של מודעות שהשאלה הזו קיימת וצריך למצוא לה תשובה.. כששואלים שאלה ואין לה תשובה ידועה מראש, יש הרבה אפשרויות לתשובה וזה משאיר פתח גם לדמיון.. :)
(התפלספתי קלות, אבל זה נראה לי דווקא נכון.)