בעבר פורסמו בזאת 52 יצירות. כעת כולן מושהות כמחאה על פרסומות בלתי הולמות הנמצאות באתר.אשמח להחיותן ברגע שתשלח אלי לאימייל הודעה ממנהל האתר על צנזור פרסומות. אשמח אם תצטרפו גם אתם למחאה.
[ליצירה]
---
הי... רואים לה את הברך!
(אם לא אני אעיר אז מי)
זה לא פר, חוסר ההתחשבות הזאת בדוסים!
שלפחות תזהיר...
סתם. ופסח שמח.
אגב, שמעתי שיש מקומות בהם לומדים ציור שחלק ממבחני הכניסה כוללים ציורים לא צנועים - במוצהר, ואני לא רוצה להאמין.
(מה הקשר?)
יצחק
[ליצירה]
גם אני רוצה
וברשותכם, אני הדל
גם אצטרף למעגל,
ולא שיש לי מה לומר
אולי הטעם קצת נגמר,
אחרוז לי עד הסוף המר
ואתיחס למאמר.
אתה בשירתך כתבת
סיפור ילדות (ספר לסבתא)
עלי חייל אשר נחמס
נבזז, נשדד ונהרס,
בהלקח ממנו תוף
במעבר שעל החוף
אכן, סיפור עגום, אומר,
אך יש כאן עוד איזה דבר
וסלח לי אם אכתוב מוסר,
זה רק אני המיוסר
סיפור זה הוא סיפור כמיהה,
לתוף חסר, להגשמה,
רצון לבא לידי שלם
אך לא רצינו לשלם...
אנחנו אשמים בכך,
הכסף כביכול נחסך
אך האמת העגומה
עכשיו עצוב על הנשמה.
כי לא נתנו לה יותר
כי העדפנו לוותר
על עוד קצת עומס, עוד משקל
בחרנו בנוחות, בקל
עכשיו נותרה הנשמה
כל כך תלושה ושוממה
רק שני מקלות כל שנשאר,
מזכרת מימי עבר,
של תוף גדול אשר אבד
אך לא עזבה תקוה לעד
נותרו רצון וזכרון,
השיר מראה שיש חזון,
אם תאמין שיאוש אין,
אזי תוכל גם לתקן...
סליחה אם את השיר הרסתי
ובין המתדיינים נכנסתי,
פשוט עברתי בסביבה
-האוירה פה חביבה-
החלטתי שפשוט אכתוב,
מה שיצא, אם רע אם טוב.
הרבה הצלחה,
יצחק
[ליצירה]
יפה
בהתחלה חשבתי שזה בזבוז של רעיון לסיפור טוב, עם פאנצ'ליין מוצלח, או אפילו רמיזות ישירות, אבל עם קריצות למוסד ה'דייטים'.
אבל ככל שהמשכתי הבנתי שזה לא עוד סיפור, עם קצת ציניות וכל הדרוש. זה מעין תפילה \ משאלה \ תובנה, משהו מהלב.
נו, עוד תמצאי, בעזרתו, את ההוא...
(וגם אם הוא חומרי מדי - אל תיבהלי. את יודעת - בנים...)
[ליצירה]
אממ...
רוצה ביקורת?
'משוכללים' ו'חרוזים' זה לא חרוז.
גם 'חרוזים' וחרוזים' זה לא חרוז.
כרוז? בליל? המילים משוייכות ללא שום תחביר הגיוני.
בבית השלישי המשקל לא מותאם.
הבית האחרון די מאולץ.
אבל יפה, בסך הכל, התחלה טובה.
בהצלחה!
[ליצירה]
טוב...
לי זה לא הזכיר שום סרט, אבל בהחלט הזכיר את 1948 של ג'ורג' אורוול.
אני אישית זרקתי אותו מהיד (לא ממש, כי הוא לא היה שלי), בגלל שמפרק לפרק הוא נהיה גס יותר ויותר.
על כל פנים, אהבתי את ההתחלה, למרות שהבנתי שהסוף לא נגמר בטוב.
הסיפור ההוא מתאר, בצורה כמעט אמינה, איך האנשים לומדים לדכא את הרגשות שלהם, ואיך המשטר גורם להם להתכחש להרגשות ולידיעות פשוטות.
"...אבל זה דמיון מנותק, ילדתי,
העולם הרבה יותר טוב ממה שנראה, מסתבר..."
בכולופן, הסיפור שלך כתוב יפה. שכוייעך.
[ליצירה]
רדוד מדי
חוץ מזה שהנושא ריחק אותי מאוד, השיר (?) עצמו חסר תוכן של ממש. לחשוב על נישואין אחרי מבט אחד? רדוד מאוד, הייתי אומר.
אהבה ממבט ראשון. נכון. או שמא- תאוה?
לא יודע עד כמה זה מטריד אותך, אבל הציווי "ולא תתורו" די חד משמעי, להבנתי.
מצטער. אתה מדבר על רגשות שהרגשת, ואני רומס אותם לאחר יד. סליחה. ובכל זאת, אני כותב את כל זה רק בגלל שהנושא חשוב לי ואני רוצה הגינות.
נעזוב את ההרגשות בצד.
נתמקד בנושא עצמו.
האם התורה בעד מתן חופשיות ספונטאנית לחושים, או אולי יש עוד "פילטרים" מלבדם?
או שעלינו פשוט לזרום עם עצמנו באופן אינטואיטיבי?
אני חושב שאין מקום למחשבות כאלה לעלות, לפחות לא על נייר, וודאי לא להתפרסם.
זו דעתי, ושוב סליחה על החריפות.
רק טוב שיהיה לך,
בהצלחה,
יצחק.
תגובות