העיר העתיקה,ירושלים, חודש אב 1925 שני הבחורים הצעירים, התנהלו במעלה הרחוב המחשיך לעת ליל,היה זה רחוב השלשלת אשר בעיר העתיקה והימים- לב ימי הקיץ, חודש אב. לבושם היה דמוי לבוש מקומי,גלביה ותרבוש אדום,שהרי מטרתם הייתה להיטמע ולא להתבלט. אך אם היית פותח עמם בשיחה, היו שניהם עונים לך ביידיש... השעה הלכה והחשיכה, תושבי האיזור, ערבים ברובם, הסתגרו בבתיהם מתוך מנהג עתיק יומין הנהוג בקרב תושבי עיר בצורה. רק מספר שוטרים בריטיים נראו ליד שער יפו, בסמוך לתחנת המשטרה -הקישלה. שמו של הבחור הנמוך הצועד בראש, המבוגר מביניהם, היה פרץ בלוי, עולה חדש שעלה מוורשה שבפולין לפני כשנה, אמנם מורה היה במקצועו אך בשל התקופה הדוחקת והמצב הכלכלי הקשהמצא הוא עבודה בשרברבות והיה מתקן ומסייד בורות מים בעיר העתיקה ובחדשה. הבחור השני, התמיר והצעיר נקרא מאירק'ה והוא היה עוזרו של פרץ. אך לא לשם תיקונים הלכו שניהם אלא לשם צורך אחר, מסקרן יותר. במוחו של פרץ עלו דברי המלמד בחדר הישן,בפולין. אותו מלמד שב"תשעת הימים" המקדימים את תשעה באב סיפר להם על בית המקדש ומבנהו המפואר. הוא יכל לשמוע את קולו הרועם, זקנו הלבן ועיניו השחורות הנוצצות כעיני נער, בעת שסיפר להם על גניזת אוצרות המקדש בידי שלמה המלך המהולל ויאשיהו במחשכי מנהרות הר הבית הנושקות ללב העולם. גניזת אוצרות מבעוד מועד לפני שייחרב הבית והם יפלו ביד צר. דבריו של המלמד בעל הקול הרועם היו מציתים בו אש דמיון והוא היה יוצא להפליג על כנפיו לירושלים העתיקה ולבית המקדש העומד על תילו, לארון הברית המכונף ולמזבח הנחושת. והנה לפני שבוע לערך, בעת שהעמיק בור מים בבית משופץ ליד הר הבית, אירע משהו שהסב את תשומת לבו: דופן הבור התחתונה התמוטטה תחת פטישו ולעיניו הנדהמות נתגלה פתח המוביל לכיוון מזרח, הוא התלהב אך הסתיר את התלהבותו וכן הסתיר את החור שנפער בקורת עץ. כל מה שלמד לגבי אוצרות המקדש צבר לעיניו תאוצה והוא כאחוז דיבוק החליט לגלות את צפונות המנהרה. עתה, שיתף את מאירק'ה בסודו והם הצטיידו בהתאם למשימה, לגלות את העומד מאחורי המנהרה המסתורית המובילה לכיוון מוגדר. "אני חושש" קרא מאירק'ה ככל שהתקרבו לבית הריק "למה אתה חושש? הכל כאן ריק, הבית המשופץ ריק מאנשים והלילה מסתיר אותנו" "אולי תתמוטט עלינו המנהרה?" "אלפיים שנה היא לא התמוטטה, אז עכשיו תתמוטט?!" ככל שהתקרבו לחצר, הלך וגבר חוסר בטחונו של מאירק'ה בן השמונה עשרה, הוא הביט סביבו בחשד וכשפתח פרץ את החצר ונכנס אליה, פתח מאירק'ה: "יש לי הרגשה לא טובה, תאמין לי, אני חוזר בחזרה לרחוב יפו" פרץ הביט בו והשיב: "כרצונך, אני לא אפטר אותך כמובן, אבל תחשוב על מה שתפסיד, בעצם ימי בין המצרים, חודש אב, לגעת בהיסטוריה, לגעת בנצח!" מאירק'ה משך בכתפיו, אחר נופף לשלום ועזב את החצר. פרץ התקין את החבל, ואחר ירד בעומק בור המים- כשלושה וחצי מטרים. הוא הדליק את העששית, הסיט את קורת העץ ונכנס אל המנהרה. אור העששית האיר את פני המנהרה והוא זחל בצורה נוחה בתוך החלל העגול, אבני גזית מסותתות תמכו את קירות המנהרה לבל יפלו , דבר שהחזיק מעמד אלפי שנים. לחות קרירה שררה במנהרה וריח טחוב עלה באפו. אט אט התרחבה המנהרה לכדי יכולת הליכה, פרץ שמח על כך והחל לפסוע. הכיוון היה מזרח -הר הבית. לאחר שפסע מספר מטרים הסתיימה המנהרה בחדר צר ללא מוצא. פרץ התאכזב לרגע, נאנח. האיר כל פינה נסתרת, אך ללא הועיל. עתה סבר כי זהו חדר ללא תועלת וכי עליו לחזור אחורה. אך הנה התרחש אחד המאורעות הפשוטים שהפך את הסיפור מפשוט למרתק: