מזמור לדוד, איך נפלו גיבורים? רק בזכות חולשתם הזמנית, עמדה להם הזכות לתפנית. וכעת חייהם יוכלו לשוב למסלולם ולדריכת הכוכב שקיללם. והדרך הלא סלולה, אליה סטו בעוונם, בחושבם כי יוכלו לה, לגאווה, תיחקק בשבילי הווייתם לדראון עולם. ויוכלו לה מעתה. ויידעו- אין טוהר ללא זוהמה. (כך ניסיתי לנסח זאת אז, וכעת הפשטות השתלטה על הכל ומבהירה זאת בדרך הטובה ביותר). כן, אין אהבה ללא שנאה, וכעת- כשיש אדישות- לא אהבה ולא שנאה, כשפתיל ההשהייה מתארך מן הצפוי ומנגנון ההדחקה מתעלה על עצמו, לא אוכל לומר לך, או אפילו להודות בפני, כי אהבתי. אולי כן, כי רק כך אפשר לאהוב את הדמות אותה בנינו בצלם. אולי לא, ההיית או חלמתי, חלום ליל אביב. ואולי הפרופסור לספרות משווה, שפגשתי באינטרנט, שהרגיש כמו איזה הולדן זקן, יידע להסביר זאת משל היו דבריו דברי אלוהים חיים, ממרומי ייסוריו ונדודי שנתו, וייתן גם ציטוט יפה מסופוקלס, וידעך. כמותו גם אנחנו- ערים באפילה, קטנים ומתביישים אל עומת מה שיכולנו להיות. --------