אני נכנסת בצעדים איטיים אל תוך החדר הלא מוכר, הוא עומד שם בפינה, מחזיק בקבוק בירה זולה. אני בוחנת את החדר המאובק, היה קשה לי להאמין שהוא באמת גר שם, בפינת החדר שכבו עוד הרבה בקבוקים ריקים.הוא מזמין אותי לשבת לידו על המיטה,אני מתקרבת מעט אל השידה,מניחה את התיק בזווית העין ומתקרבת אליו, מפגינה תחושת ביטחון למרות שהייתי מבוהלת מאוד.

אני יושבת לידו על המיטה הקשה, האור מעומעם, בדלי סיגריות זרוקות על הריצפה. היד שלו מלטפת אותי באזור הכתף, הגוף שלי רועד, הוא מזיז קצוות שיער מהפנים שלי, נוגע בידיים הגסות שלו בשפתיים שלי, כאילו בוחן אם הן מספיק מתאימות לו. ביד השנייה שלו הוא מניח את בקבוק הבירה על הריצפה ומחזיק את היד שלי ומקרב אותה אל גופו. אני נוגעת במותניו, האחיזה שלו נהיית לי קשה מדי ומעיקה אז אני מנסה להתנתק מהתחושה ולעשות הכל לבד..

היד שלי מחזיקה ברוכסן מכנסיו, הוא ממלמל אנחה מבין שפתיו, אני ממשיכה, מדי פעם עיניי פוזלות לשעון יד שלי, רק עשר דקות עברו מאז שכנסתי.

אני פותחת את הרוכסן, הכרס השמנה שלו יותר מדי מפריעה! אז הוא מתיישר קצת על המיטה. אני מפשילה את מכנסיו, והתחתון, נוגעת לו בבטן התחתונה. מדי פעם זורקת כמה מילים סוחפות שידע שאני עוד פה. ואז זה קורה, הוא מחזיק את הראש שלי בשתי ידיו ודוחף אותי לעבר מבושיו. הפה שלי פתוח לרווחה, אני עולה ויורדת, עולה ויורדת עולה ויורדת מליון פעמים, יש לי כבר סחרחורת, והלסת כבר כואבת, הרוק בפה כבר נגמר...

הידיים שלי על ברכיו מפעילות לחץ של התנגדות, אבל הוא בשלו.

שוב ושוב ושוב ושוב, אני כבר מתחילה להיבהל..עצוב לי לחשוב שמשהו אחד יכול לעשות לאדם אחד טוב ולאחר זה יכול לעשות בדיוק את ההפך..

הוא מכאיב לי מאוד, ואני עולה ויורדת עולה ויורדת ושוב ושוב ושוב עד שהאחיזה מתרופפת, וצעקה משתרבבת מבין שפתיו, אצבעות רגליו נמתחות, והראש שלי נשמט אחורנית.

אני מתחילה להקיא את החומר הלבן על הריצפה, נגעלת מעצמי, מהדביקות.

לא מסוגלת להשאר עם זה בפה, מתחיל לשרוף לי הגרון, והראש שלי בוער!!

הוא ממשיך לשכב לו על המיטה לבוש למחצה, אני מתרוממת, ניגשת לברז המים הקרוב, מתעלמת מהכיור המסריח.

מגרגרת מים ויורקת, מגרגרת ויורקת, ושוב ושוב ושוב, והתחושה לא נעלמת.

32 דקות עברו מאז שנכנסתי לחדר ההוא.

יצאתי בלי לומר כלום, שתי מדרגות נוספות ואני בחוץ, באויר הקר של אמצע דצמבר.