בס"ה
יהודה זכה למלוכה על אותה התעלות של הודאה במשפט בפני כלל עם ועדה לאמור :
" צדקה ממני תמר"
.
הודאה, שהיתה כרוכה בפגיעת אגו קשה ובמידה לא מבוטלת של חרפה, בהתחשב במעמדו ובנורמות הכבוד של אותה העת .
הודאה בערבון, שהצילה חיים ואשר נתנה לו גיבוי ומונטין להיות בהמשך, גם ערב לחייו של בנימין.
על כל פנים, לימים, יעקב בברכתו, יכרוך זה בזה ויכתיר את יהודה ל"מלך".
לימים ,יבטא יעקב בצורה ציורית נפלאה ביותר את אותה הודאה של יהודה לאמור :
"כבס ביין לבושו ובדם ענבים סותוה חכלילי עיניים מיין ולבן שניים מחלב"
הנה כי כן, יהודה, לא הסס לכבס עצמו בהכתמת בגדיו, בהכתמת דמותו, בלקיחת אשמה על עצמו, כדי כך שכל לבושו - תדמיתו הפכו לאדום של יין ודם כאחד.
ואם לא די בכך, הרי מרוב עצב של לקיחת האשמה על עצמו,גם עיניו שלו, הפכו חכליליים מיין.
והכל ,כדי ששיניו החדות, יוותרו לבנות כחלב.
וחלילה לא ינשוך בהם את הזכאית בדין את תמר.
. הנה כי כן, אחת הפרשיות המחוללות והיותר מופלאות בתורה הנה פרשת תמר כלתו של יהודה, שחיכתה עד בוש לפרי בטן, משנוכחה כי יהודה מכזב ואינו מתכוון כנראה לממש התחייבותו בענין, לקחה את גורלה בידיה [כמו גלגולה הסופי רות המואביה] ועשתה מעשה נועז ביותר כדי סיכון נפש ממש. [דמתה עצמה כזונה קדשה וארבה ליהודה על אם הדרך ל"פתותו]
תמר, לימדה את יהודה פרק משפטי מאלף ובאמצעותו את כולנו.
אדם במסגרת המשפט הארצי ובפרט כשמדובר בדיני נפשות, ראוי לו, שיסמוך אך על עצמו ויקדים להיזקק לערבויות של ממש .
ערבויות המתאימות במהותן לחומרתן של הנסיבות.
כאמור, לימים, ימנף יהודה לקח זה שלמד בפרק זה בחייו עת יקדים להציע לאביו כי הוא יהא ערב לחיי בנימין . הצעה שבסופו של דבר הפיסה את דעתו של יעקב ואפשרה את המשך מהלך ההתפתחויות ההסטוריות .
אם כן נשוב לתמר
מה הציל למעשה את תמר מהוצאה להורג בשריפה.
אותן הערבונות שהקדימה וביקשה מיהודה בטרם הניחה לו להיות עימה .
חבל, שאין דקים באיכותן ובמהותן של אותם ערבנות - שלושה במספר .
אותן ערבונות שמשמעות כל אחד מהן וכולם יחדיו הכריעו ומוססו כליל את יהודה, עד כי כאמור יצא בהכרזה של הודאה "צדקה ממני תמר
צדקה מראשית עד אחרית .
צדקה לא רק בכיוון האחד הברור שהיא צודקת ממני.
אלא גם בכיוון הנוסף ש"צדקה", עשתה עימי, אומר יהודה שהקדימה ולקחה ממני הערבונות , שאם לא כן חלילה נכשל היה יהודה בשפיכת דם נקי.
אבל תמר גם הוסיפה ולמדה גם אותנו כולנו על מהותם המתבקשת של הערבונות בנסיבות השונות.
כשיש סכנה מוחשית לנפש, צריך לפחות להשליש את הערבונות ולא סתם ערבונות , אלא כאלה היורדות לשורש ומהות חייו של זה המפקיד אותם .
וכך כנגד החשיבות של כבודו של יהודה בעיני עצמו וסביבתו, ביקשה ממנו את ה"חותם".
כנגד כבודו כלפי בוראו, ביקשה ממנו את : "פתיליו".
וכנגד עתידו כמנהיג אפשרי, ביקשה ממנו את : "מטהו".
אם כן, אם יהודה בטרם ביצוע גזירתו "הוציאוה ותשרף" לא היה מתעשת בבחינת :
"ויכר יהודה ויאמר"
שהבכיר גם במשמעות הרעיונית של הערבונות כאמור, כי אז, היה יהודה מאבד לא רק את עולמו וכבודו אלא גם את מנהיגותו כמלך לנצח נצחים .
שהרי אם היה מכחיש ב"מטהו" הכחיש כאמור בחזונו המנהיגותי לעתיד, כפי שה"מטה" כאמור, שיקף.
על רקע האמור, אם נעיז ונאמר, כי יכול, שפרשת תמר גדולה מפרשת העקדה, אולי לא נגזים אך במעט. .
שהרי, שם בעקדה, ניצל בהצלה וודאית יצחק מלהיות קורבן וקורבנו הומר באייל .
שם המוליך היה ה"אב" את הבן החי.
וכאן למעשה ניצלה תמר בהצלה כלל לא וודאית ומובטחת מיד אדם .
היא ה"אם", סיכנה והקריבה עצמה, למען חיים עתידיים אפשריים שיבואו .
,שערו בנפשיכם, אם גדי העיזים במקרה זה, היה מתקבל כי אז מי שהיה עולה לעולה וודאית היתה גם אימא תמר וגם סיכוייה להביא חיים בעתיד
