ב"ה
יפה, אבל היה יותר חזק אם היית מבטל את החלק האחרון. משהו כזה: "זה מסוג הדברים שפוערים לי חור בלב" "הוא כבר מספיק מחורר, לא?". סתם, דעתי הבלתי חשובה. פשוט אם לא מוסיפים אחרי זה משהו נשאר ההד של המשפט האחרון ביתר עוצמה.
[ליצירה]
.
ב"ה
יפה, אבל היה יותר חזק אם היית מבטל את החלק האחרון. משהו כזה: "זה מסוג הדברים שפוערים לי חור בלב" "הוא כבר מספיק מחורר, לא?". סתם, דעתי הבלתי חשובה. פשוט אם לא מוסיפים אחרי זה משהו נשאר ההד של המשפט האחרון ביתר עוצמה.
[ליצירה]
קשה קשה
שי,
היטבת לעמוד על אחד הקשיים הגדולים.
עשורים רבים בלשנים ופסיכולוגים מנסים לבחון את הקשר שבין השפה אותה דובר אדם ובין המציאות והדרכים לתאר אותה. בינם יש הטוענים שהשפה ממש מכתיבה לנו את המציאות.
ואף דוד גרוסמן כבר עסק באחת ממסותיו בסוגייה, כשתהה האם לפני המצאת המילה "תסכול" (יחסית לא מזמן) אמנם לא יכלו דוברי עברית לחוש את תחושת התסכול שחשים דוברים שנולדו לעולם בו המילה קיימת. ובאמת, תנסו רגע לדמיין שהמילה לא קיימת ועכשיו תתארו תחושת תסכול. קשה, קשה.
תודה שי.
[ליצירה]
תודות למגיבים, וגם
התייחסות לתהייה חוזרת:
לגבי הבית שמגלגל את השורש ט.ר.ף בכל מני הטיות.
זה נובע (בדיעבד, זה לא ממש מודע) משני דברים:
1. להעביר את הבלבול שנגרם לדובר, וכמו שמישהי אמרה כאן "הנשימה שנעתקת". גם השפה נעתקת מפיו והופכת למצומצמת, ממש כמו החזרה המגומגמת על "כמו, כמו".
2. ט.ר.ף = טרף אבל גם טירוף... אני חושב שזה עובר איפהשהו בתת מודע בזכות המצלול, אבל אולי לא.
ושוב תודה, הוא באמת היה יפה מאד אותו אחד :)
תגובות