"מה השגעון הזה?" שאלתי שוב את אמי, דוחפת לתיק הצד שלי בקבוק מים וחפיסת שוקולד מריר. "למה דווקא אני צריכה לנסוע אליו? זה לא קצת מוזר?" "מוזר או לא," נטתה אמא לקצר, "האוטובוס לחיפה יוצא עוד עשרים דקות, וזה אומר שאת צריכה ממש לעוף מכאן". "נשיקה לדרך?" התעקשתי להשתהות. "נשיקה", צחקה אמא. הטביעה נשיקה חפוזה במצחי ודחפה אותי בעדינות החוצה. "וכמובן אל תשכחי למסור ד"ש מיואב", קראה אחרי, "בשביל זה את נוסעת".

בשביל זה אני נוסעת, בטח. ארבע שעות נסיעה כדי למסור לשכן הפצוע שלי ד"ש מאחי הפצוע גם הוא. "אנחנו בשנות האלפיים, לא?" אמרתי לרמזור שעצר אותי, "שלא תחשוב שאלכסנדר בל עוד לא נולד, או שלאורנג´ עוד אין קליטה בחיפה". צעדי הואצו, מכים בחוסר הבנה על המדרכה.

אמא חזרה היום מ"עין כרם" ומסרה שאחי ביקש שאסע לבקר את דורון, אולי ביקור אחרון. "המצב שלו כל כך חמור?!" הזדעזעתי. "לא נראה לי", חייכה אמא, "את מכירה את דורון. אבל הבטחתי ליואב, כדי להרגיע אותו. בררתי, והאוטובוס לחיפה יוצא באחת עשרה. כדאי לך להתארגן מהר". "הבטחת? בשמי? אבל אמא..." "אין זמן", קטעה אותי, מושיטה לי שני שטרות של מאתיים ואורזת תפוח בשקית. "הוא ישמח לראות אותך. כשהייתם ילדים הייתם חברים ממש טובים, לא?"

כן בטח, היינו. ממש סיבה טובה לנסוע. מאז שנכנס לישיבת ההסדר לא ראיתי אותו יותר, ונראה לי שזה לא היה במקרה - הוא פשוט השתדל לא להיות בבית כשאני נמצאת בשלי, וודאי שנמנע מלהיכנס שוב לביתנו. כאילו שכח את כל השעות הנפלאות שבילינו יחד, יואב והוא ואני. את ההשתוללויות הנפלאות בילדותנו; את המשחקים הקסומים; את שעות אחר הצהריים הארוכות שבילינו בשנות הנערות במונופול רב תהפוכות, בדיונים סוערים, בבדיחות ובשנינויות, בלימוד משותף לבגרות; את שיחות הנפש אל תוך הלילה. ופתאום - פוף! אין דורון ואין כלום. נדמה לי שהפעם האחרונה שפגשתי אותו הייתה בחדר המדרגות לפני שנה וחצי. הוא הנהן לי בקושי בראשו, שפתיו נעו קלות מבלי להשמיע מילה, והוא ירד במרוצה במדרגות. נעלבתי. אחר כך, כשסיפרתי ליואב, הוא אמר לי שהסבירו להם בישיבה שאסור להיות בקשר לא רציני עם בנות. רק כשאתה כבר רוצה להתחתן, תתחיל להיפגש ולהכיר, אמרו להם. בינתיים אל תבלה סתם עם בנות המין השני. זעמתי על יואב ועל הישיבה ועל הרבנים, אבל הכי על דורון. נניח שאסור קשר של סתם, זה אומר שצריך להיעלם מהחיים, שאסור להחליף מילה ברחוב?

אחר כך הימים המשיכו לזרום והכאב קהה. שקעתי בלימודי והוא במעשיו, ורק כשאחי היה מזכיר את שמו או מספר על חוויות משותפות, עברה בי עוד מדקרת כאב קטנה, געגוע נוסטלגי לימים רחוקים ומתוקים שלא ישובו עוד.

ועכשיו, אחרי הפציעה של שניהם בהתקלות המטומטמת הזו בצפון, פתאום אין איסור ואין בעיה. עובדה - הנה אני, בכבודי ובעצמי, יושבת על האוטובוס בדרכי לביקור של "סתם" אצל הבחור הנכבד. סליחה, יש מטרה חשובה מאוד לביקורי - למסור דרישת שלום...

התכוונתי לכעוס כל הדרך, אך להפתעתי מצאתי את עצמי יושבת ומשחזרת רגעים נחמדים או מרגשים שהיו לנו יחד. כשסבא שלו נפטר והוא בכה, כשנקרעה לי החולצה בטיול והוא נתן לי את שלו, כשכל פעם הוא התחיל לספר סיפור ושכח את הסוף שלו.

כשירדתי מהאוטובוס כבר הייתי מפוייסת. עליתי בביטחון לקומה שלוש, לפי ההוראות של אמא, וחיפשתי את חדר מספר שתים עשרה. רק כשכבר כמעט פסעתי פנימה רעדו רגלי לרגע. מה בעצם אגיד לו? איך אסביר את הביקור המוזר הזה? פתאום עלו בי מילותיה של אמא כשציטטה את אחי: "אולי ביקור אחרון". הלב שלי עצר שניה מלפעום, ואחר דחף אותי פנימה בלי לתת לי עוד להתלבט.

העברתי מבטי ממיטה למיטה עד שנתקלתי בו. הוא היה חיוור מאוד ותחבושת מפחידה עטפה את גולגלתו. "דורון?" לחשתי ברעד. לא רוצה להעיר אותו, אבל מקווה כל כך שייתן לי מיד סימן חיים. פתאום, מול שכיבתו חסרת האונים, הרגשתי כמה הוא יקר לי. התקרבתי אל מיטתו על קצות האצבעות, אבל הוא לא ישן, כי עיניו נפתחו מיד. שבריר שנייה לקח לו כדי להתאפס, ואז בשבריר שניה קצר עוד יותר נשפכה פתאום נהרה על פניו. קשה לי להסביר את זה, הבן אדם פשוט השתנה לי מול העיניים. עיניו ברקו, צוארו כאילו התארך, אדום צבע את לחייו. "אורית! באת!" הוא קרא, בטון שאי אפשר להסביר ביותר מצורה אחת.

"באתי" אמרתי, וחיפשתי לי מפלט מעיניו, "יואב ביקש למסור ד"ש. מה שלומך?" "תעזבי את שלומי", הוא אמר, והתיישב במיטתו כאילו הוא על קוצים. "ביקשתי שתבואי כדי לדבר עליך". חוסר סבלנות היה בקולו, מין להיטות חפוזה. עם זאת, הייתי בטוחה שאני שומעת אצלו גם חשש, אולי דאגה. ממה? לא הבנתי מה הולך. "אתה ביקשת שאבוא??" שאלתי. אך הוא התעלם לגמרי והמשיך לדבר, כאילו איזה קו טלפון דמיוני יתנתק לו עוד שתי דקות, והוא מוכרח לסיים את דבריו קודם לכן. "אני יודע שכעסת עלי. את צדקת. הייתי לא בסדר. הייתי אפילו מגעיל. אבל היה לי קשה ומבולגן מבפנים ולא ידעתי מה קורה לי". העינים שלי ברחו מהשמיכה לוילון ומהוילון לשידה. בסוף העזתי להביט בו. עיניו נצצו באופן חשוד. "אני לא יודעת על מה אתה מדבר", אמרתי בקול צרוד, אף על פי שידעתי בדיוק על מה. "אל תשקרי", הוא תפס אותי מיד, כפי שעשה זאת תמיד, "וגם אל תעני לי, כי אני לא יודע כמה זמן נשאר לי". לא נבהלתי - דורון היה תמיד היפוכונדר מושלם. על כל דבר שקרה לו הבטיח לנו מיד שהוא הולך למות. שתקתי ונתתי לו להמשיך.

"אני אהבתי כל כך לדבר אתך, לשמוע אותך, לגרום לך לצחוק את הצחוק המתוק שלך. בכל פעם שנפגשנו משהו בי רטט. חשבתי שאת מקסימה". הוא השתתק לשניה וסקר אותי במבטו, כאילו פוגש אותי מחדש. "אני עדיין חושב כך", המשיך. "אל תגזים", ניסיתי נואשות לקטוע אותו, במטרה לאוורר קצת את הכובד שבחדר. תמיד הייתי צריכה למתן את הרגשנות שלו.

הוא התעלם ממני כליל. "אבל ידעתי שאני עוד צעיר מכדי להתחתן, והרבנים שלי בישיבה דיברו כל מיני דברים על קשרים לא רציניים עם בנות, וגם היית צוחקת עלי אם הייתי מדבר על זה. בטוח. אז החלטתי להתחמק מלראות אותך. חשבתי שזה ירפא אותי, וזה באמת קצת עזר, אבל הגעגועים שלי נמשכו". סוף סוף הוא הסיר את מבטו מעלי ועבר לסובב את צמיד בית החולים סביב ידו שוב ושוב. "אבל עכשיו נפגעתי בראש, והרופאים כל הזמן מסתודדים כשהם לידי. אני לא מאמין שאני אצא מזה, וידעתי שאני מוכרח להתנצל לפנייך קודם על כל העלבונות, וגם לספר לך את האמת על איך אני מרגיש כלפייך. אחרת לא אוכל למות בשקט. את סולחת לי אורית? ואולי את גם קצת אה... מחבבת אותי?" במבטו היו תקוה ותחינה, מאחורה זיהיתי גם רווחה. אם הוא לא היה דוס הוא היה מושיט לי את ידו עכשיו, אני בטוחה. והאמת היא שגם אני - אם לא הייתי דוסית - הייתי משיבה לו את שלי ברצון.

"דורון", אמרתי לו בקול רך, "גם אני התגעגעתי אליך". ואז ייצבתי את קולי והוספתי: "ואל תדבר שטויות. אתה תצא מפה עוד לפני שיואב יצא מעין כרם. חבטה בגולגולת כמו שלך לא תהרוג אותך כל כך מהר. חוץ מזה, נראה לך שעכשיו אני ארשה לך למות? שכחת שאני שנה שלישית בבית ספר לאחיות..." מאותו רגע לא סתמתי את הפה. המבוכה שלי הצליחה למלא כל דקה שקטה.

למחרת היה כבר דורון מאושש דיו כדי לצחוק על עצמו וגם עלי, ובסוף אותו שבוע, כשהשתחרר מבית החולים, התארסנו.

כשאני מספרת לילדי את הסיפור הזה הם מקשיבים תמיד בעינים מוקסמות, ואז שואלים, בכל פעם מחדש: "זה באמת קרה ככה?" "תשאלו את אבא", אני צוחקת אליהם ומפנה אליו ראשי. דורון מביט בי במבט חמים ובטוח, אחר פונה אל הילדים ומראה להם ללא מילים את הצלקת בראשו. הצלקת היפה ביותר שראיתי מעודי, יש להודות. ואל תשכחו שאני אחות.