'אלבום הטרוף' יומן מסע על כביש מס' 4 נוסעים במכונית. בחוץ גשם כבד יורד, מטשטש את הראות. "אשתי אומרת שרק מטורפים יוצאים לרקוד בלילה שכזה " סח הנהג שלצידי. אני מתבוננת בשמשות המכונית , הטפות שניתכו על האובך של היום , הלילה הזה – הן זולגות מבוצצות על השמשות . בערוץ הרדיו משדרים ישירות את חדשות הטלוויזיה. אני לא עוקבת אחר עתוני היום, ולא מאזינה לחדשות הרדיו. עכשיו אני יודעת - יש 'מוכתר' לארץ הזו, ושמו- 'ייאוש', והוא פוקע את פצעי הכאב בלב האנשים, היוצאים אל הרחוב לפרוק זעמם, וזעקותיהם הולכות ושוככות הולכות ונשכחות , כי ללילה יש כישרון לטשטש את זכרון האתמול, הוא נוטש עם בוקר ומפקיר את החיים למסע אלונקות חדש, מסע בו מתקלפים הפצעים הישנים ונפערים -נפערים, מסע בו פסיגים של תסכול ויאוש פורצים מעל פני האדמה אין רואה ואין מדלל.. עוצרים באדום. הנהג שלשמאלי נושף בשאט נפש... 'מטורף העולם – מטורף' אומר לי אומר לעצמו... אני מפנה מבטי ורואה מימין אורות של תקווה ועושר. המוני אדם במיטב מחלצותיהם, מכתתים רגליהם הרפודות בפרווה,- ברחבי ה 'גמבו' הענק , ומנגד- במגרש החנייה - שתי נשים רעולות פנים, וצרור חי כהה ומסולסל נושם מעורסל על גבה של האחת. השתיים מפשפשות בשקיות שמישהו תלה על דלת ה'צפרדע' המוכנה ליציאה אל גבעת 'חיריה'. ורק האור הירוק דחק את העצב הרחק מאחורי. שם בבית –ברגעים אלו ממש, מסובים בני המשפחה אל השולחן לסעודת ערב. "החיים הם כמו נדנדה" שר לי היווני. וזהו דבר הנדנדה הפרטית שבחצר חיי: מול המתלבטים בין הדג לשניצל , אני מכירה ילד שבכל פעם כשהוא נוגס שיניו בפת הלחם הוא שולח מבטים לצדדים לחמוד בלהט את השאריות שיותיר אחריו אחיו הקטן. ככה זה - מול אלה המקשים על אם טובת לב , מתעללים בשביעות רצונה וחותמים פיהם , לדחות בהתרסה את הדיסה המדובשת שקדחה למענם, יש כאלה המושכים בשמלתה המוכתמת של אמא עצובה ודורשים תוספת.. 'אנחנו גודעים את הענף עליו אנו יושבים" מנסה הנהג להשמע 'בעל בשורה'.. ואני אומרת לעצמי שהכל בגלל הטרוף.. " אין עבודה – אין כבוד"! נישמעות קריאות זעם מהשידור הטלוויזיוני הישיר על גלי האתר. ככה זה , אנו ביננו - מאלה ומאלה 'כל אחד -החבילה שלו' , האחד עוקף את גובי החוב, מגייס כוחות לשמור על כבודו , והאחר טובע לאיבוד במירבץ הזהב שלו- מגייס מוחות גדולים לתכנון כלכלת הפנאי שלו. לטרוף אין מחסומים. הנהג מאט תור ארוך של מכוניות עומדות בגשם מאלץ אותו להאט – אור אדום?!. טפות הגשם שדופק על גגות המכוניות מרקד מקפץ וגולש בכניעת כוח המשיכה על הכביש ואו וואו אואו וואו וואו וואו ! נישמעות צפירות סירנות , אורות כחולים ואדומים מהבהבים ומרצדים בקצה התור. הלב מחסיר פעימה. שוטר עם עליונית פריזמה מחזירת אור מכוון אותנו לנתיב עוקף, "מכונית ממולכדת- לפנות את המקום"! "אנחנו כמו העכברים של פבלו" , מסנן הנהג מבין שיניו "התרגלנו למוות".' "כמה עצוב כשמתרגלים להרג כשמתרגלים לאסון" אני אומרת לו דעתי. "עצוב?!" מרעים בקולו, " טרוף!!!" - שואג בכעס צומת דרורים על כביש מספר 4 . אנו עוצרים באדום תחת הרושם של החוויה מעוררת האימה שהותרנו מאחור, אני מהרהרת ביני לביני--- איך בשדות ובצמתים בתחנות ובקניונים - מפגעים בשם הדת והלאום פוגעים בחפים ותמימים – בכל זמן ומקום. והמראות ?! הדמיון כבר לא זקוק לשימון גלגליו, הוא פועל מאליו. נוסעים בירוק . המושב המועדף שלי הוא סמוך לחלון הימני . זרימתו של נהר האורות האדומים לפנינו על האספלט המואר - יפה, אך יפה עוד יותר בעיני זרימתו של נהר האורות הצהובים השועט צפונה. אבל אני מתיקה מבטי ימינה אל שמיכת האופל הפרושה על חציו הימני של העולם, ובמקום למנות כבשים מונה פנסי תאורה בצידי הדרכים, מאמינה שמפלס הטירוף יירד עם הלילה, עת החושך יינעל את הרחובות, ואלה שייצאו מהג'מבו ואלה שייתרחקו מ ה'צפרדע' - ייאספו אל מיטותיהם החמות או הקרות, ו'חירייה' תיגבהה בעוד ערימה 'ניגרעת' של זבל. צומת רעננה – עוצרים באור אדום. שליחו הציורי של אלוהים, מגיח כמו בובה תלויה על חוט, עטוף בשחפ"ץ דמוי טלית לבנה מצוייצת, ומדשדש על הכביש הרטוב והמוצף, בין המכוניות העומדות באדום. באור הפנסים מבהיקות פיאותיו וטפות הגשם הזולגות על לחייו מתפתלות ומפלסות דרכן בין זיפי הזקנקן הבתולי, מלחלחות את ספרוני השליחות שהוא נושא בידייו. מפיץ הבשורה לא נירתע מן הקור המקפיא. רועמים רעמיו של אלוהיו מעל, ומבריקים ברקיו אף הם, אך הוא בשלו – מתרומם מתוך אגמי -נעליו הרטובות, מושיט יד צחורה אל חלון נהג המשאית, מפציר בו לקבל את המתת.: "השם ברחמיו ובטובו יגן עליך מכל צרה ופגע" ממלמל בלהט ודוחק בנהג ליטול את הספרון . כשהנהג מפשפש בקופסא שלימינו, מוחה המלאך את דמעות הגשם הניגרות מכיפתו הספוגה, סוחט את פיאותיו, וממשיך בקילוח משולהב של מסר אלוהי, ורק כשנסגרות אצבעותיו הקפואות על המטבע שקיבל מהנהג, מגיעה ברכתו אל שיאה בהטעמה ובהדגשה, והנהג מצטרף אליו בדואט סיכום של - 'אמן'!!! "אין להם מה לעשות בקור ובגשם ?!" אומר הנהג בנימה של לעג.. ומניע ראשו מצד לצד בהבעת אי אמון. האור האדום זה מכבר התחלף בירוק. משמאל ומימין משתקפים פניהם חמורות הסבר של נהגים נזעמים, והוא מנפנף אליהם ידיו בתנועה מרגיעה ומבקש מהקב"ה מחילה על חוסר סבלנותם, מישהו לוחץ חזק על דוושת הגז והרעש מקפיץ את המלאך חזרה אל גדת המדרכה. אני תוהה ביני לביני - איזו התנגשות שכיחה בין 'אורך רוח' ל'קוצר רוח' ?! איזו התנגשות בין 'שמירה ' ובין 'עקיפה' של חוק. ומניינים של פנסי הרחוב- נשכח ממני זה מכבר..... --נוסעים . מחפשת לי בחשיכה סימנים לאור ותקווה ורואה את דמותי קלושה קלושה, ואת אורות המחוונים משתקפים בשמשה, אני מנחמת את עצמי- - בכל זאת -- אני בדרך אל השמחה-. אור אדום- הנהג עוצר. צומת מורשה. מתחת לגשר מהלך בכבדות איש-שדה עם מבט עגמומי, נושא בכבדות בשתי ידיו המעופרות, מגש של תות -לקט שדהו לעונה זו. ונוטפות ריסיו ואין לדעת אם גשם הן או דמעות. אופטימיות ופסימיות מתחלפות אצלו בערך כמו קצב התחלפות האור ברמזורים. ובלוח המתכתי המציג את תעריפי התות לפי משקלם, יורדים המחירים בערך בקצב ירידת הלילה...זה שהבטיח לקנות לה תותים, אולי לא קונה לה כלי מלחמה אבל קונה לה ערכת מגן מפני הסקאדים.. בצומת הקרובה מהבהב אור צהוב . הנהג מאותת ימינה . שתי דמויות כחושות עד אימה, אפיהם נוטפים ריר והבל פיהם המסתלסל ניפרע עם הרוח הצולפת על לחייהם האדומות, הם מתנדנדים לצידי הרכב שלפנינו ונעים לעברינו. שיקשוק מטבעות קלוש בקופסת הפח שבידיהם מנגנת את תחינתם למטבע שחוק אחד--- הלילה ארוך הוא והצורך גדול עוד יותר. בעצמותיהם נחשים מתפתלים. הלילה הולך ומתקצר , וקופסאות הפח לא מתמלאות, 'דודה' אחת גוברת על ה'דודה' האחרת ויש עוד להגיע בזמן אל הסוחר בטרם ינעל הצוהר בשער הממוגן של חצר ממלכתו הבזויה. בשאריות של כבוד מרוסק ובמבט מושפל הם נחלצות בקשות מדודות, להישמע מנומסים ולא תובעניים: " אפשר בבקשה לקבל שקל אחד ?!" , הנהג מיישיר מבטו קדימה ומרעים קולו בתוכחה:"לכו לעבוד! בטלנים!" "חולירות" הוא מציין באוזני, ואני מוחה בסתר דמעה שהבליחה לה ללא רשות מזווית ועיני, אומרת לעצמי- שחוסר בידיעה ובהבנה לא מכפר לאף אחד מאיתנו על חוסר הסובלנות שלנו כלפי האומללים האלה- אשר חיים על זמן שאול. איוושת העלים בחומת האקליפטוסים הגבוהה והעבותה משכיחה ממני את חוויות הדרך, אני מאיצה צעדי אל עבר האורות בשלל צבעים, עולה על רחבת הריקודים לרקוד בטרוף פנימי כדי להשכיח ולו לשעה קלה את הטרוף המשתולל בחוץ.