שלוש שנים לפני סוף האלף
יום כיפור בבית כנסת מואר
עמדתי בין נשמות מתוחות
רק ילד בין סנה ושופר
ואולי זו היתה אפיסת הכוחות
ואולי זו יראת הכבוד
לאבי, לאלי, או לקול הרוחות
לא יכולתי להפסיק לרעוד
הילד הלך, ואיתו גם השם
אל ההר שקושט עד טירוף
על גגות הגליל, הדהד עוד הצליל
הקברניט חטא בניאוף
על קו המשווה, בין אמת לידיד
הוספתי אני לעמוד
ולמרות שהצדק עמד לידי
לא יכולתי להפסיק לרעוד
השירה ואני באגם קר צללנו
המילים נשארו על החוף
שפתה ולשוני נפגשו בשנית
הנקודה התהפכה לאינסוף
על סף הסיבולת, בלב מערבולת
כל מה שרציתי ללמוד
הושטתי ידי, אך היא נשמטה
כי לא הפסקתי לרעוד
ועכשיו כבר הוקל לי, עכשיו כבר לא קר לי
כמו עטוי בגלימת הדימוי
אלוהים כבר איננו, המוסר רנדומלי
והשיר עוד נכפף לשינוי
כשאני במיטה, והלבנה מביטה
בי נוזפת לקום ולצעוד
אני אז עומד, גופי מתנודד
מעולם לא הפסקתי לרעוד
תגובות