להנהלת יד ושם, שלום רב ומבורך! כותב משורר מחאה תושב באר-שבע - שמואל ירושלמי. מאוד מַעיקה עליי העובדה, שיד ושם, גוף אשר נוסד למטרה כה ברוכה וחיובית, כמו הנצחת זכרם של ששה מיליונים יהודים, אשר נרצחו בידי הנאצים בשל מוצאם ודתם בלבד - משמש כלי לניצול השואה לצרכים פוליטיים, בידי הממסד הישראלי-הציוני.
אומר לכם מיד, כי אינני מתנגד למוזיאון המנציח את השואה! איני מכחיש השואה ואיני מזדהה עם אף אחד מהם. השואה היהודית, הייתה אחד המאורעות הטרגיים ביותר בתולדות המין האנושי. אך אסור להשתמש בעובדת השואה לצרכי סילוף המציאות ההיסטורית.
נתחיל מזה, שיד ושם יחד עם הממסד הישראלי הרשמי, מציג את המלחמה, כאיזה מין סוג של קשר של העולם הגוֹייִ נגד היהודים; המציאות היא, כי המלחמה לא הייתה של העולם נגד יהודים! המלחמה הייתה בין גרמניה הנאצית לכל אלה שהתנגדו להם. רוב העולם, לא תמך ברצח עם של היהודים בידי גרמניה הנאצית. רוב העולם, נלחם בנאצים בחירוף-נפש עיליי ביותר. אך יד ושם, בכדי לרצות את הממסד הציוני, מנסה ליצור רושם, כאילו עיקר המלחמה היה מכוון נגד היהודים. אך העובדה, היא שבאותה מלחמה בדיוק, נהרגו מיליונים של רוסים, בלורוסים, אוקראינים וכדומה. נכון הוא, שהיודים היו קבוצה אתנית יחידה, שבניה נרדפו ונרצחו בידי הנאצים מסיבות אתניות טהורות; אך יש להבין, שמה שהיהודים נפלו קורבן לטיהורים אתניים של הנאצים, הייתה מקרית בלבד.
במקומם של היהודים, הייתה יכולה להימצא כל קבוצה אתנית או דתית אחרת. לידיעתכם, רצח עם של היהודים, היה שלב ראשון בתוכנית נאצית רחבת-היקף, שבשלביה היותר מאוחרים, הורמאכט הגרמני תכנן השמדת עמים סלאויים ואחרים. יש להבין, שהשואה היהודית, הייתה אמורה להיות חוליה ראשונה בשרשרת ארוכה ביותר של השמדת עמים לא אריים. לדעתי, המוזיאונים של יד ושם, היו יכולים למלא תפקיד חינוכי חיובי ביותר, בחינוך לשלום ואחוות-עמים. הייתם יכולים, ללמד לזכר עמידה משותפת של עשרות עמי תבל מול האיום הגרמני-נאצי. במקום זאת, בחרתם לסייע לממסד הישראלי, לנצל את זכר השואה להצדקת הנכבה, הכיבוש והדיכוי של האוכלוסיה הערבית-הפלסטינית מאז הקמתה של ישראל.
כאשר קמה מדינת ישראל, אחוז גבוה בין העולים הראשונים אליה, היוו ניצולי מחנות הריכוז והמוות הנאציים, שהצליחו לשרוד את אש-תופת השואה. מדינת ישראל, במקום לקלוט אותם בצורה מכובדת ואנושית, לה היו ראויים - נהגה בהם כאילו מדובר לא בבני-אדם. בין היתר, כאשר גרמניה המערבית, מתוך הגינות וכינות מלאות הראויות להערכה, החליטה לשלם למדינת ישראל פיצויים על השואה, הממסד הישראלי, מיד שם על הכספים הללו, את הזרוע הארוכה ורודפת בצע שלו. הממשלה הישראלית באמצעות האפוטרופוס הכללי השתלטה על מרבית כספי השילומים מגרמניה, ובמקום לתת אותם לניצולי השואה, הכסף הזה נוצל למטרות אחרות, עת כאשר מרבית הניצולים נותרו חסרי-כל, וכאשר גם כיום, יותר משליש ניצולי השואה, חיים מתחת לקו-העוני, בתנאי קיום מחפירים ביותר.
בארץ, אוהבים לדבר במילים יפות ורמות על חובת כולנו לאנשים ששרדו את התופת הנאצית וניצלו כאודים מוצלים מאש השואה. אך דבר אחד אמירת-מילים יפות ככל שתהיינה, ודבר שונה לגמרי זה תירגום המילים הללו למעשים קונקרטיים. התנועה הציונית, מעולם לא ניסתה באמת לעזור ליהודי אירופה להינצל מהנאצים. עוד בשנת-38, ערב השואה ועשור לפני הקמתה של ישראל, כאשר בן-גוריון נשאל: מה מבחינתו עומד בראש העדיפות - הצלת יהודי אירופה, או הקמתה של המדינה בארץ-ישראל, תשובתו של הזקן, הייתה: באם אצטרך לבחור בין שני הדברים, אעדיף קודם-כל הקמתה של מדינה יהודית-ציונית בארץ-ישראל. בדיוק באותה שנה, נערך כינוס בינלאומי על בעיית-הפליטים, שמטבע הדברים, נסב ברובו על שאלת קליטתם של פליטים יהודיים, שאותה שעה כבר החלו לברוח מאירופה המאויימת על ידי כיבוש נאצי הממשמש ובא. את הישוב העברי בארץ, בכינוס זה ייצגה משלחת ברשותה גולדה מאיר. כאשר לגברת מאיר הוצע להקים בשביל הפליטים היהודיים מאירופה, ישות בשטחה של רפובליקה דומיניקנית, שדרך-אגב הסכימה לכך - גולדה מאיר התנגדה להצעה זאת בצורה עקשנית עד כדי כך, שהיה אפשר לחשוב כאילו מדובר באיזו הצעה מזיקה ופוגעת.
יש להבין זאת, כי על התנועה הציונית, מוטל אחוז מסויים של אחריות על קורבנות כה רבים כתוצאה מהשואה. היה ניתן לפתור את סוגיית הצלת יהודי אירופה, ולשם-כך לא היה חייב להתעקש חזור והתעקש על מדינה יהודית בפלסטינה המנדטורית. גם לא היה בכך צורך מיוחד. הוצעו ליהודים כל מיני פתרונות חלופיים, אך מה לעשות, הציונים כבר שלטו בחלק לא קטן מהקהילות, והם אלה שקבעו והחליטו הכל, ללא התחשבות בדעתם בני קהילותיהם מהשורה. אחת הדוגמאות הקלסיות, ליחסה של הציונות לחיי היהודים וחיי-אדם בכלל, הייתה פרשת אוגוסט קסטנר, אשר בשנות החמישים חוסל בארץ, בידי קבוצת ניצולי השואה שזיהו אותו.
כידוע, ב-1944, כאשר לגרמנים היה ברור שהם הולכים להפסיד במלחמה, הם התחילו לחפש דרכים מזורזות להשלמת כמה שיותר פעולות צבאיות, בטרם בוא היום בו יצטרכו להיכנע לבנות-הברית, מצד אחד; ומצד שני ניסו ליצור קשר עם כל מיני מנהיגים שיהיה ניתן להיעזר בהם בשעת-הצורך לשלום ניפרד עם מעצמות קפיטליסטיות. אחת הפעולות שנאצים רצו להספיק לבצע לפני תום הקרבות, הייתה חיסול קהילות יהודיות בהונגריה - בה ערב השואה ישבו למעלה מחצי מיליון יהודים. בעיית הנאצים הייתה איך לבצע את זה בלי לעורר יותר מדי רעש, כי הם ידעו שרוב ההונגרים, למרות שהיו תחת שלטונו של משטר-בובות פרו-נאצי - יתנגדו לשליחת היהודים למחנות השמדה נאציים. לכן, במוחו של אדולף אייכמן הידוע לשמצה, עלה רעיון מבריק, שנועד להערים על יהודי המקום.
הוא נסע להונגריה בליווי 150 קציני-ורמאכט נוספים. בהגיעם לבודפשט, הם החליטו לחפש איזה מנהיג יהודי שיהיה מוכן לשוחח איתם. יש לזכור, שאותה עת, כ-80 אחוז מכלל יהודי הונגריה היו מתבוללים. ואילו מיתר 20-25 אחוז, 15 היו דתיים-חרדים, וחמישה אחוז נותרים היו ציונים. אייכמן פנה למנהיגי החרדים, אך אלה לאחר התייעצות קצרה, החליטו שאין להם על מה לדבר עם אייכמן. היחיד שניאות להיפגש עמו היה קסטנר - מנהיג התנועה הציונית ההונגרית, שהיה אותה עת בן-32. קסטנר, ידע היטב עוד קודם-לכן, כי לגרמנים יש תוכניות ברורות, לשלוח את כל יהודי הונגריה לאושוויץ, אך בכל זאת, הסכים לסייע לאייכמן לשכנע יהודים מקומיים לעלות לרכבות, שנסעו ישר לאושוויץ.
כאשר הוא נפגש עם אייכמן, אייכמן אמר לו, שהוא מרשה לו לבחור באלף-אלף וחמש-מאות יהודים, שיעלו לרכבת שתסיע אותם לשווייץ, ותציל אותם. קסטנר בחר ב-1500 ראשי הקהילות ומנהיגים יהודיים, שנשלחו לשווייץ, ואכן ניצלו. ולגבי כל היתר, אז הוא נסע יחד עם נהג צמוד שהיה קצין-אס.אס., לקהילות יהודיות מחוץ לבודפשט, עבר מקהילה לקהילה, ושכנע את התושבים להגיע לבודפשט, כדי לעלות לרכבות, שלדבריו עומדות להסיעם למקום בשם פרוגהֶ מֶזֶ´נֶה, ששם יינצלו. המקום תחת שם זה מעולם לא היה קיים, ובָדו אותו סתם על מנת להערים על יהודי הונגריה, כדי שיסכימו לנסוע לאושוויץ. קסטנר ידי היטב מה התוכנית האמיתית של אייכמן, אך בכל זאת הסכים לשתף איתו פעולה; יותר מזה, מהיהודים שנבחרו על-ידיו לעלות לרכבת לשווייץ, הוא גבה תשלום של 1000 דולר, שבסופו של דבר הצטברו לסכום של 2500000 $. את הסכום הזה, קסטנר הפקיד בידי קצין אס.אס. אחד, ששם משפחתו היה בלייכר. כאשר המלחמה הייתה לפני סיומה ממש, אותו קצין, שרצה ליצור לעצמו אליבי, ביקש מקסטנר לנסוע יחד איתו למחנות ריכוז בהם הוחזקו יהודים, ולהיות עֵד לשיחרור יהודים על-ידיו. קסטנר הסכים. הם נכנסו למחנות מחנה אחר מחנה, וקצין זה, בהציגו תעודת קצין-אס.אס. שיחרר יהודים שהיו באותו מחנה. אחרי המלחמה, קסטנר אכן נסע לגרמניה והעיד לטובת בלייכר, ועוד עשרות קציני אס.אס. נוספים, שיצאו זכאיים. את החלק הגדול מהכסף שקסטנר הפקיד בידי בלייכר, האיש החזיר לקסטנר; ומיד אחרי קום המדינה, קסטנר העביר את הכסף בסך של בסביבות 1500000 $ למפלגתו של דויד בן-גוריון מפא"י, והסכום הזה שימש לצרכיה הפוליטיים של המפלגה. לידיעתכם, כל הפרטים הללו עלו בחקירתו של אייכמן בידי חוקר המשטרה אבנר לֵס, אך השופט שלא היה מעוניין להכיר בפומבי בדברים שהיו יכולים לפגוע בתדמיתה של הציונות, פשוט מאוד סירב לכלול את החומר בפרוטוקול של החקירה. ויתרה מזאת, עד עצם היום רובו של החומר הנ"ל הנו מסווג כחסוי.
פרט נוסף שהממסד הישראלי לא כל-כך אוהב להתייחס אליו, ושסודיותו בוטלה אך לפני כמה שנים, זה שבחקירתו, אייכמן סיפר על גרמנים שהצילו יהודים. הציונות, שהייתה מעוניינת להקנות למלחמת-העולם תדמית של מלחמה של כל העם הגרמני נגד כל העם היהודי, לא רצתה שהציבור יידע שבין הגרמנים היו גם כאלה שהצילו יהודים (הרי, זה היה נגד האינטרס הציוני באותה עת).
והנה, אתם ביד ושם, עוזרים לציונות להשתמש בזכר השואה ונרצחיה להצדקת הציונות כאידיאולוגיה, ולהצדקת פשעיה של מדינת ישראל נגד העם הפלסטיני מאז 1948. אתם עוזרים לממסד הישראלי הרשמי, להתעלם מהעובדה, ששואה יהודית אינה השואה היחידה בעולם, ושהיו עוד שואות. רצח העם הארמני בידי האימפריה העותמנית בין השנים 1915-17, ושבמהלכו נרצחו למעלה ממיליון וחצי ארמנים, גם זה סוג של שואה; אך מדינת ישראל, שמעוניינת במונופול על התואר: קורבן השואה; ועוד יותר, במציאת-חן בעיניה של תורכיה, לא רק מה שלא מכירה בשואה הארמנית, אלא אף עוזרת לתורכיה בעלת-בריתה - בהכחשת שואה זאת.
לסיכום, ברצוני לפנות אליכם, ולבקשכם לחדול מלהיות כלי-שרת בידי השלטון הישראלי, המעוניין בסילוף-עובדות היסטוריות ובניצול השואה לצרכי הצדקת פשעיה ואופיה הגזעני של מדינת ישראל עצמה.
בברכה! שמואל ירושלמי - משורר ואיש ציבור. באר-שבע. ישראל
תגובות