בס"ד יום שלישי ב' אדר א' התשס"ג האיש שקרא יותר מדי פעם אחת לפני הרבה הרבה שנים בארץ רחוקה רחוקה... טוב.. אז לא פעם אחת - זה קרה יותר ממאה פעמים, לא לפני כל כך הרבה זמן (אתמול אם נדייק) ואם נתאמץ, נוכל לומר כי הטרגדיה ארעה בחדר הסמוך. מבקר אקראי באותו חדר היה לבטח מופתע מאד משני דברים - ראשית מהעובדה שהוא הצליח להיכנס לחדר נעול, ושנית מכך שעל רצפת החדר נחה לה ערמת ניירות מקומטים וריקים לחלוטין, ובמרכזה ישב כותב יצירתי, מוכשר ומקסים אך בעל שאיפות מוזרות מאין כמותם. "אני רוצה לכתוב סיפור מקורי" מלמל הכותב כשבעינו השמאלית מנצנץ ניצוץ דקיק של טירוף כמטאור קטן (ע"ע ארמגדון) "אני רוצה לכתוב סיפור חף מכל העתקות או דמיון כלשהו לכל ספר שאי פעם היה". אך.. אותו מבקר סקרן וחטטן (שעדיין לא נודע מדוע בחר להיכנס לאותו חדר נעול ולדרוך על אותה ערמת נייר) יכול היה לראות בבירור כי כל מאמציו של אותו 'כותב מקסים בצרה' (להלן 'הכמב"ץ') עלו בתוהו ובבלוק כתיבה קרוע. למען הקל על הקורא היקר פיצלנו את מוחו של הכמב"ץ לשני יצורים עיקריים : ט. אדאם ו 'או. באמר'. שני יצורים אלו חפים מכל קשר למציאות, וכל ניסיון להמציא קשר כזה יעלה בביקור של אנשים בעלי חלוק לבן ובחופשה לכל החיים בבית החולים לחולי נפש הקרוב אליכם. ראו הוזהרתם. ט. אדאם היה טיפוס בהיר אך פזיז למדי שהעלה רעיונות יצירתיים מעולים בקצב.. ובכן.. כמעט באותו קצב שבאמר הוריד לו אותם.. באמר היה טיפוס דכאוני, טיפוס שהעריץ את "מלנכוליה אהובתי" והקשר היחיד שלו ליצירתיות היה הדרך היצירתית בה שימבץ את רעיונותיו של ט. אדאם (ובהמצאת השורש ש.מ.ב.צ. - שורש בעל ארבע אותיות שמשמעותו - שיתוק, מחיקה, ביתור ופיצוץ - ובהטיה - הוא שימבץ, אתן שמבצנה, אנו השתמבצנו וכך הלאה..). "אני יודע" צעק ט. אדאם "נכתוב סיפור פעולה, משהו מרגש שימתח את כולם וישאיר אותם עם מסר בסוף! משהו..." "משהו לא קיים, אתה מתכוון" נאנח באמר והתיישב על כסא מנטלי שצץ משומקום. "למה לא קיים? אתה תראה שאני אעשה אחד כזה והוא יהיה אפילו מקורי" התרברב אדאם. "בשמחה, יודע מה? תבחר קודם גיבור מקורי לסיפור שלך" "אין קל מזה! הגיבור שלנו יהיה ילד קטן וכשרוני עם היסטוריה אפילה!" "כמו הארי פוטר?" שאל באמר. "אוף, כן, אז נעשה אותו יותר רחפן כזה.." "אה.. כמו פיטר פן.." ניסה באמר להבין "כן.. לא ילך.." הסכים אדאם ומיד עבר ל"גיבורה! נכתוב על מישהי צעירה ומבולבלת" "כמו עליזה בארץ הפלאות?" "בדיוק! אה.. צודק.." הודה ט. אדאם בזמן שמוחו המנטלי תר אחר הצעות אחרות וחזר וירה "אז.. נכתוב על חבורה שלמה! חבורה שתעבור כל מיני הרפתקאות" "אתה מתכוון למשהו כמו חסמב"ה, החמישייה הסודית או חבורת המצוות?" שאל באמר, מגחך לאיטו. "לא משנה.." היתה תגובתו הלאקונית של אדאם. כך המשיכו בדו הקרב המנטלי (בו הועלו ונדחו גיבורים שדמו בצורה מאד מוזרה לדני-דין, ג'יימס בונד, מיץ פטל ומשה רבנו) עד שהגיעו לרעיון עליו באמר אפילו לא טרח לענות (זה היה סיפור על בובת עץ שקרנית פתולוגית עם בעיית צינון קשה), לאחר מכן, הבזיק רעיון גאוני במוחו של אדאם. "אאוריקה! נכתוב סיפור על שני יצורים מנטליים שמתווכחים ביניהם על כל מיני דברים! יהיה אחד שמציע כל מיני רעיונות והשני יהיה דכאוני כזה שדוחה אותם בגלל כל מיני סיבות מטופשות" ניסה אדאם, מתנשם בסוף נאומו. "נשמע מוכר מאיפשהו, לא מצליח לשים אצבע על זה.." חשב באמר בקול " מממ.. אוקיי". "טוב.. אז רעיון אחר!" צעק ט. אדאם בזמן שקלט מה קרה כאן "רגע.. אתה.. אתה מסכים איתי?" אדאם היה המום ולא בכדי (יענו - היתה לו סיבה) – הפעם היחידה ששניהם הסכימו היתה הפוכה - כשט. החליט שבאמר צודק ("משבר גיל הטיפש-עשרה" – ידוע בכינויו the dark ages) "כן, למה לא?" השיב באמר מחייך כשמדמיין את שני היצורים הטיפשיים גיבורי הסיפור. "אה, מעולה" "כן..." דממה שררה בחדר. אז.. אהמ... קצת משעמם כאן עכשיו פתאום" מלמל ט. אדאם "אתה מספר לי? למה אתה חושב שכל הזמן ניסיתי לא להסכים איתך? כי אני יצור עגמומי שאוהב את 'מלנכוליה אהובתי'?" החזיר לו באמר (בעודו מהמהם – שוב – את השיר) "אז.. נראה איזה סרט?" שאל אדאם "סבבה" ענה באמר "יש לך משהו בראש?" "לא יודע.. חשבתי על אולי מממ... הנה.. זה נראה סרט חביב, כתוב עליו שהוא מקורי.." שלף אדאם מספריית הקלטות. "איך קוראים לו?" שאל באמר בקול מתעניין. "שם נחמד – 'האיש שקרא יותר מדי'"