מדוע הכאב זורם בשצף בדמי,

מדוע שנאתך גוברת כך עלי?

למרות אהבתי אליך,יפָתי,

מרגיש אני כעת,עזוב כואב,ומאוכזב.

מאס הבכי הדואב מעינייך הקרות?

ליבך גווע מאהבה,או שמא משָה קירבתו?

את חומות מגדלייך פתחי לי יקירה,

נסי את זרועותיי,הפתוחות לך לרווחה.

את צריחי הגנתך בלמי מירייה,

הרשיני קצת להתקרב,אל לב הנסיכה.

סביבך הכל הרים שמכסים את כעסייך,

ואין אני יכול לחדור מבעדם.

אם רק תתני לי המפתח אל השקט של עינייך,

נוכל ביחד אז לרכוב,עד לשקיעה הרחוקה.

מילים פגעו כדורבנות,בשדות הנפש של חיי,

וחיצייך הזרועים ברעל השנאה.

כל אלה צרים,על ליבי ועל ידיי,

ואני כמעט נואש,מלקבל את שי אהבתך...