לכוד בתוך רגע, בין שיגעון וצימאון
לכדתי זבוב בתוך קערה, תפסתי אותו מרמה את האיש במראה.
לכוד בתוך הרגע שהמראה נשברה, אני כבר לא אני לא צמא ולא משוגע, הרגע הוא שמי האמיתי, כל השאר צלילים ישנים שנולדים בין לילה ליום, אני עובר מקור לחום, עוזב את שמי, נפרד מהצל ששנים כבר עוקב אותי
ראי ראי מה אפשרי
כשאתה היחיד האמיתי
כבר שכחתם את שמי, לא נורא הנה עוד אחד, קוראים לי בן אדם שחי לגמרי לבד, בתוכו בתוכה בתוך כל אחד
ומרוב עצים אין יער, רק רצפה קשה מעלים יבשים.
מי מכם יתן עצמו לאש, רואה רק את עצמו בלי להתבייש בלי משפחה בלי ערכים, שיכבה עבה,
מעטפת של ציפיות נאכלות באש קרה מעלה בזכרוני ימים של אשליות
פנג'אה, את קוראת לי, לבנך האבוד מיללת על פירוד בין נפש לאדמה, שמחה! שמחת היצירה, הנפת דגל התקווה!. זוג עיניים מחפש בחשכה אני רוקד את הרגע, ללא צופים בלי קהל אני רוקד בתוכי בעין העלטה.
ראו! פרפרים מזהב טהור
עפים בקלילות סחור סחור, סביבנו מבהיק האור האש כבתה והרוח מאיצה, טיפות גשם מכות באדמה עם צליל של ידיעה, מי שזורע רוח רעב לסערה!
הא הא הא!
צחוק הגורל
אני צוחק חזרה והוא מבולבל.
אני צוחק חזק עד שהוא נשכב מת אמיתי, די וחסל.
במבט חולמני אני הופך את החסר לאפשרי למעשי לטעמי.
פעם ריסקתי ורוסקתי, על הברכיים מתחנן לישועה, לאמיתי, לתשובה, אך בתור תמורה רק אותה יללה נוראה על הפירוד הבדידות בתוכך בתוכה.
שנים שנים
ועלה בי זכרון של רעיון
רעב ומאוהב אני רואה כנפיים מזהב
פולש ליער שהיה פעם אני, בעדינות, ואז בלי לראות
הרגש גואה גלים של חום מכים במצחי, האופק מתקרב במהירות האור, אני שוב משתגע שום דבר לא יעזור
דבר לא אור
עור עורך כה עדין כמו ציפית של שמים וכוכבים
כמו אש צורבת, אותי ממך דוחפת, האמת ממני חולפת אליך שמחת היצרה!
התחדשות הירח ובתוכה התקווה, מספרת הרוח "נולדה נסיכה, אש בעיניה ובשיערה, נושפת צלילים שאת החושך מרחיבים שואפת ימים אגמים הרים."
יוצאת למסע של אלף אלפים
אני שמח בך, בתוכי, בתוכה מברך את הכל בעיקר את הסערה ,
קורץ לי הגורל גם אני גם אתה
גם אני גם אתה.
תגובות