יושבת היא תחת עץ אלון גבוה,

הרוח מבדרת את שערה השחור.

שחומה יפת תואר,עינייה נוגות,

רואה אל תוך עיניי הטובעות ממבטה.

רוצה לחבקה בכל כוחי,

לעטוף באהבה את גופה הנאור.

בעינה להבה מרשרשת דוממת,

ואני מתחקה אחר קולה הטהור.

תוהה בליבי האיך זה אפשר,

שנסיכת העולם בי תתאהב.

מסתכל בשפתייה הלוחשות בי חיבה,

היא שובה את גופי וגם את הלב.

נושפת בכבדות על אורפי מאחור,

היא כמו נווה מדבר בארפילות אין סופית.

רוכנת עלי ברכות מעודנת,

נושק לצווארה הניצב כטמיר.

בשדה פרחים תחת עץ האלון,

כמו ילדים תמימים אהבנו יחדיו.

את אותו היום ליבי לא ישכח,

זה היום שבו פגשתי אותך...