היום זה חודש, בדיוק חודש.

חודש אחרי שנרצחת.

הייתי בבית הקברות,

לחלוק לך את הכבוד,

במלאת שלושים ללכתך.

ראיתי את האבן הגדולה,

המצבה,

מונחת על קברך,

על גופך.

בסוף,

כשכבר פנינו ללכת,

שמתי אבן קטנה,

אבן על קברך.

הנחתי אותה בעדינות,

כדי שמשקלה,

לא יכאב לך,

יותר משכבר כואב.

אני יודעת שבעצם,

את כבר לא מרגישה.

אך אני,

כמסרבת להבין שאת באמת,

מתחת לכל העפר,

מוכרחה להקל מעליך,

להניח את האבן הקטנה,

בזהירות,

שלא יכאיב לך,

שלא תרגישי אותה מונחת.

נכון שבעצם,

את כבר אינך שם,

אבל הייתי חייבת,

חייבת להקל,

שלא יהיה קשה.

(י"ג חשוון תשס"ה)