תודה לאיילה על הסדנה

הַשַּיִט

עמדתי על המזח והבטתי אל הים. מעורפל. אני מכיר את המקום, הייתי שם בעבר, אבל מה שרואים מכאן... זה כלום.
התקדמתי לקצה המזח, שם עמדה הספינה. ספינת הגעגועים האישית שלי, ספינת החלומות (אני קורא לה תקווה). בתחילה היא היתה אך דמות מטושטשת, אבל עם כל צעד נתבררה ונתחדדה, עד שעמדתי על ידה. הבטתי בה בערגה, עוד מסע אל עבר הנודע.
כאן, כנראה המקום להודות - לא ממש ספינה. גדולה עם מפרשים וחדרי אחסון ולינה וסיפון ו... לא. קצת יותר קטן. עוד קצת. לא, לא - עוד קצת. כן, סירה כזאת. קטנה, ורודה, נחמדה, יציבה, ורודה, סגלגלה (הצורה, כלומר. לא הצבע), מונעת בכח הדמיון והרצון. ורודה כבר אמרתי? אל תבינו לא נכון, לא ממש ורוד. ורדרד.

עשיתי צעד אחד לעברה, והמזח נעלם. ישבתי בתוכה, ושתקתי. היינו רק שנינו. גם הערפל, אבל הוא התעלם מאיתנו בחינניות. שמעתי אותה שואלת "לאן היום? למתי הפעם? מטרה מוגדרת או שיט להנאה בלבד?". שתקתי. מה אומר? "כן, יש מטרה," חשבתי. שמעתי את המנועים מתחממים. "סקירה כוללת, משהו מקיף." "כן, זהו?" "לא... צריך גם... שיהיה מה לכתוב על זה. לסדנה, את מבינה?" "כן, היטב. שב, הרגע ותהנה מהמסע." התרווחתי. "(למה אני צריכה לעשות הכל לבד...)" "אמרתְ משהו?" "לא כלום".

מה שמוזר במסעות בזמן, הם שלא נוסעים מעכשיו ופשוט זזים אחורה. כל רגע הזמן הוא אחר עד שפשוט נמצאים מתי שרוצים. לא עוברים בסדר קבוע מהסוף להתחלה.
"געגועים", חשבתי. "אל תדאג," היא ענתה בחיוך, "געגועים".

עמדתי מולו, או הוא מולי. קשה לומר (אני בספינה, כזכור. אלו זכרונות, כשאני מבקר בזכרון אני מרחף בה במעין בועה, אבל האנשים בזכרון ואים אותי כמי שהייתי אז). שער בצבע בהיר-כהה ועיניים מנוגדות לשיער, מתאימות להפליא לשיער שלו. הוא מחייך, כל כולו. למן הבלורית הנפולה עד קצות הנמשים, שאולי יש לו. ילד, כבן ארבע. עכשיו הוא רץ ועוצר. הוא מסתובב לקרוא לי. ´בא, נו. משחקים, קדימה´. והמשיך לרוץ. שטתי אחריו לאיטי, מבטי תר את הסביבה. רחוב שקט, וילות צבעוניות, צבעים נעימים. גינות מחמד וממתק. הלכתי אחריו לחצר האחורית שלו, שלנו, המשותפת. דשא ירוק עד כשעליו מפוזרים עלי סתיו נשורים בצבעי שקיעה-זהב. הוא התחיל לקפוץ בעלים, להשתולל. מעבר לגדר היה עץ דובדבנים, שלחתי ידי לקטוף פרי... /געגועים למולדת, לילדות/

בניינים מצופים אבן ירושלמית, הם שדרו כבוד, הם שדרו עוצמה, הם שדרו סמכות. אנחנו צפצפנו, על הילדות שלנו נשמור, המחיר הוא כשלון בבגרות? נשרוד. הם שניים, הולכים לאיטם. הצטרפתי לשוט על ידם בבועת החלומות שלי. באויר היה שקט, אבל לא שמעתי רק דרך האוזניים. יכלתי לחוש בתנועה, בשאון, שעושים הדברים הכי שקטים, ותאמינו לי, גלגלי השיניים בראשים שלהם עבדו שעות נוספות. תכף ייזרק איזה רעיון מקורי, מעשה קונדס משעשע, סיפור מאלף. אולי נשתתף בחוויות ישנות, אולי ניצור חדשות. אי וודאות, היה בינינו מתח. מתח נעים, לא ביחסים אלא בציפיות. שלוים מבחוץ, סוערים מבפנים. בבת אחת התחלנו כולנו לדבר, כעבור שנייה השתתקנו. חייכנו אחד לשני, הזמן עצר מלכת... /געגועים לנעורים, לחופש/

אני לא רואה כלום. "הלכנו לאיבוד? אבדת את הצפון?" "לא, לא, לא. געגועים. תסתכל טוב, תקשיב"
בכיות. אני מתחיל לראות צורות מטושטשות, עדיין קשה. אני מנסה להבין מה אני שומע אבל אלו היו כמה קולות בבת אחת. פתאום חשתי גודל. אני נמצא מול משהו חשוב, מאוד. משהו ענק. תוך רגעים התנשא מעלי בניין גדול ומפואר, פתחו רחב כפתחו של היכל. לאט לאט שאר הסביבה התגשמה. כיור, שולחן, מנורה. הסתובבתי ונתתי למבטי לנוח על המזבח. הערפל התפזר, עוד ועוד נתגלה לעיני בהדרגה. לויים שומרי משמרת הקודש, חלקם מנגנים ניגונים שלא שמעתם אוזן לכבוד ההוא טמיר ונעלם, שלא שזפתו עין אדם. המולת אנשים. כהנים בעבודתם, זריזים יותר מכל מכונה שראיתי אי פעם. בגדיהם הלבנים-אדומים שוו להם מראה של מלאכיות. אנשים, חיות, יין ושמן. עבודת הקרבנות מסביבי, באויר רוקדים הצלילים, שגם בשמים עוד לא נשמעו, כי רק על הארץ יכולים ישראל להיות גוי לקדש שם אחד. תפילות שבח והודיה התערבבו עם זעקות חרטה וקבלה לעתיד. ולרגעים מספר התעמעמו כל הקולות ושמעתי שוב אותן הבכיות שהיו קודם, ידעתי להפריד ביניהן כעת. שמעתי בכייה של ימים נוראים, אבינו, מלכנו, סלח וכפר אנו צאנך ואתה רועינו, אנחנו חוטאים ומתרחקים, השיבנו ונשובה! הבכי השני היה של תשעה באב, על החורבן המתמיד, כבוד ה´ המחולל, צרות ישראל בכל הדורות, שעבודים, פרעות, שואה וגירושים. הבטתי סביבי בבית הגדול, שמעתי את קולות העבודה, התערבבו עם הבכיות, ומאליה עלתה השאלה ´עד מתי?´... /געגועים לעבר שאיננו ולעתיד שבא יבוא בב"א/

בנייני רב-קומות, כביש סואן, כרי דשא ועצים מתמרים. קבוצה של ילדים כבני שש-שבע מתהלכת על המדרכה בקולניות. שיחה ערה, מדי דקה-שתיים פרצות צחוק מתחמקות ממנה לחלל האוויר. אין קו לשיחה ביניהם, כל אחד מדבר על משהו אחר (וגם זה משתנה מחצי משפט למשנהו) וכולם מקשיבים לכולם. הגלידה נוטפת מידיהם למדרכה, מצטרפת לאבות אבותיה ששוכבים שם מנוחת עולמים כבר שנים על גבי שנים. המולה עירונית, עם זאת מלאה בצבע, מלאה בחיים, ובצחוקם של ילדים. תופסת? מגלשה? כדורגל? אולי נשחק ברובוטים ומכוניות? נעשה קסמים? ארגז חול? כל זאת ועוד. יש זמן, תמיד יש זמן, די והותר. מה שלא נספיק היום מחר, ואם לא מחר אז מחרתיים. וצחוק, הם צוחקים. כמה שהם צוחקים... /געגועים לזמנים בהם לא התגעגענו/

מכה קלה החזירה אותי למציאות. הערפל מעל הים עודנו כבד, אבל יכלתי לראות את המזח על ידי בברור.
"זה הכל?", הופתעתי. "לא, מה פתאום?" היתה התשובה. "אז... למה עצרנו?" "מה לדעתך נעשה פעם הבאה?" "את שומרת לי לפעם הבאה?" "למה לא?" "נפרדים לעכשיו?" "ככה זה נראה, לא?" "אני אחזור" "אני יודעת"
הלכתי חזרה מהחלום אל המציאות. כבר לא בים של ערפל, ים של זכרונות. עדיין לא הכל ברור, אבל יש קרקע מתחת לרגלי. בחיוך, אני מתקדם, מברך את המציאות. המציאות המאתגרת, הקשה, המוצקה, היציבה, האמיתית... והורודה.