על מדרכה
אי שם
בלילה סתמי
נתקפת פתאום
בחסר כזה
ומשהו נבנה בי מתוכו
ומשהו בי רן וכמֵהַ
אני יודעת,
כוכבים יוסיפו עוד ליפול
איתי ביחד
ואת החֵסֶר
ממלא הגעגוע.
מדהימה אותי היכולת שלך לגעת בנימי הנימים הכמוסים ביותר של הרגש, בתהיות הבסיסיות ביותר של הנשמה.
אשרייך שהגעגוע ממלא עבורך את החסר.
אני לעתים קרובות מדי חושבת כי הוא רק מעצים אותו...
ואני לא מתנחלת.
[ליצירה]
וואוו, שוב!
מדהימה אותי היכולת שלך לגעת בנימי הנימים הכמוסים ביותר של הרגש, בתהיות הבסיסיות ביותר של הנשמה.
אשרייך שהגעגוע ממלא עבורך את החסר.
אני לעתים קרובות מדי חושבת כי הוא רק מעצים אותו...
ואני לא מתנחלת.
[ליצירה]
...
זאת היתה המשלחת שלי, רן (אלא אם כן עוד מישהי סיפרה לך שקרה לה כך).
זה היה או ש-45 בנות יידחסו בעזרת-הנשים הפיצית למעלה, ו-4 גברים יתפללו בעזרת הגברים למטה,
או ש(כמו שהרב הנדלר, רב המשלחת, החליט)הגברים יתפללו בקדמת עזרת-הגברים, בהפרדה מודגשת מאיתנו, ובעצימת עיניים- ואנחנו נתפלל מאחור.
וכשרצינו לרקוד באמצע קבלת-שבת הם יצאו החוצה כדי שנוכל.
לי אישית זה היה קצת מוזר, אבל זה היה חד-פעמי ובהתחשב בסיטואציה (וכמובן, לא היינו עושים ככה אם הרב הנדלר לא היה מחליט).
[ליצירה]
...
בהחלט כתוב מצויין, כמו שכתב כתב החתלתול.
המסר קצת הפריע לי.
קודם כל, יש הבדל בין לא לחיות בדליחות לבין שמחה.
וגם-
"כי אפשר לקבל כל פִּגְעֵי הַתֵּבֵל
מֵרְעִידַת אֲדָמָה עד תְּקִיפַת מְחַבֵּל
בְּאַחַת לא יוּכְלוּ הם לָגַעַת לְךָ-
אם תַּשְׂכִּיל וְתַחְכִּים רַק לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה"
אם ככה, אני מעדיפה שלא להיות רק בשמחה.
עדיין מעוניינת שדברים ייגעו לי, ולא שאוכל לעבור על פניהם באפאטיות כשחיוך מרוח על שפתיי..
תגובות