שלפתי את הספר הכבד ממדף בעליית הגג, ניגבתי אותו מאבק שהיה עליו. היה זה ספר עם כריכה ירוקה בעל דפים דהים כשערי ומרוט כעורי. פתחתי את הספר והבטתי בו. היה זה ספר ישן לשירה, ספר שהיה ברשותי עוד בתקופה ההיא, ימי שחרותי. מבין עלי הדף נשר פתאום עלה, לא, לא היה זה דף נוסף אלא עלה אמיתי המחובר לפרח מיובש וחנוט. פרח כלנית שצבעו היה סגלגל. מידי שישי הייתי רואה אותה, את הנערה בעלת הצמות, הברט הכחול והסלסלה בידה והיא עוברת בקלילות את הכביש בדרכה למאפיה שמעבר. בחוזרה הייתה הסלסלה מלאה בלחמניות ובמיני תופינים ואף זר פרחים לכבוד שבת. עובר הייתי באופניי באותו רחוב ובאותה שעה והייתי רואה אותה חוצה את הכביש ומפזמת פזמון נושן. רציתי לדבר אתה, מפני שמאוד מצאה חן בעיני, אולי לומר לה רק שלום. אך לשוני דבקה לחיכי בכל פעם. פעם אחת עצרתי, שמתי עצמי כמטפל באופניי וחיכיתי לה, היא עברה כדרכה עם הסלסלה ושרה את "כלניות": "כלניות, כלניות" ואני העזתי: "כלניות אדמדמות אדמוניות" ואז עצרה, נשאה את מבטה אליי וחייכה חיוך מקסים חושף גומות חן שגרם לי לחייך באופן אוטומטי ושבה את לבי. "נעים מאוד", אמרתי ולחצתי את ידה ,"קוראים לי אריק" "ולי קוראים נינה, אני מכאן" והיא הושיטה יד לזר הפרחים, הורידה משם כלנית סגלגלה והעניקה לי. "תודה" קראתי בחיוך והמשכתי בדרכי כשהנערה עם הצמות נראית יותר ויותר מציאותית. היא נופפה לי לשלום וחצתה לכיוון הבית בצעדים קלילים. לאחר כשבוע שוב חציתי את הרחוב ההוא באופניי, אך הפעם בקרבי למקום, נתקפתי בתדהמה, ראיתי התקהלות גדולה, שוטר ביצע חסימה של הכביש, משאית חנתה בקרבת מקום ורכב מגן דוד חש מן המקום. מיהרתי למקום בעוד נשמתי מואצת ולבי מבשר רעות, ומה שיכולתי לראות ברטט של הלם, הייתה סלסלה המוטלת על הכביש ותכולתה סרוחה על הקרקע. פרחים רמוסים ולחמניות מפויחות. הפרח החנוט הסגלגל היה כעת בידי, צבעו העז עוד הותיר זיכרון עז, החזרתי אותו לספר המאובק והנחתיו במקומו. ביוצאי משם הרטיבה לחלוחית את עיני.