רוח חורפית נשבה והכתה בחלון הזכוכית הקטן שמעל שולחנה של קלדנה. חריקתו הייתה רק עוד רחש שחלף באוזני המכשפה. רבים כינו אותה כך – אך היא לא ידעה את משמעות המושג.
ירח מלא. זמן מושלם לבצע קצת משחקים. קלדנה שמחה על הלילות האלה – שמחה על רעש הצרצרים תחת חלונה. אנחה בקעה מפיה כשלקחה את חפיסת הקלפים בת תריסר הפריטים. שעשועים מוזרים יש לה, לקלדנה. צבע הלילך על גב הכרטיסים התערב בצבע עורה החיוור. כן, זה נכון, קלדנה לא הרבתה לצאת לאור. אין הרבה מה לחפש שם, בחוץ, היא חשבה. חוץ מזה, היא עדיין לא הייתה בטוחה שהאנשים הספיקו לשכוח את מעשיה בקיץ שעבר.
שנים עשר הקלפים שכבו על השולחן, פזורים לצד שאר החפיסות. כדור הבדולח הביט במעשיה מלמעלה, שותק. השתיקה הייתה חשובה, שכן קלדנה הייתה צריכה להתרכז. לפתע מראות השדות הבוערים קפצו אל מוחה, רוצחים את הרוגע. באמת שזאת לא הייתה אשמתה, אך מה יבינו אלה – כשכל רצונם להרוס וכל עיסוקיהם כסף. באמת שלא התכוונה.
הריכוז חזר, וקלדנה חדרה לצבע הסגול. אחת-עשרה פיסות נייר ומתחתיהן חיות. חתול, אריה, דב, דג, זאב, נחש, סוס, שור, כלב, עיט ושועל – ועוד כרטיס מיוחד, נבדל מן האחרים. הדרקון. בפעם האחרונה זה היה הדרקון שהרס הכל. עכשיו קלדנה לא התכוונה לתת לו לצאת משליטה.
הזמן חלף לו בשעות שלפני הבחירה. קלדנה בזה לזמן. היא בעצמה לא ידעה בת כמה היא או כמה שנים עברו מאז המשחק האחרון. אפילו במחזור היממה היא לא מבחינה. עונות השנה הן הדבר היחיד שחשוב לה. הן – והירח המלא.
הרוח גברה והחלון המשיך לחרוק, ולדפוק. לקלדנה לא היה צורך בחלונות, אך רק בזכותו ידעה איזו עונה קרבה ובאה, ומתי אור הירח מגיע בשלמותו.
קלף נהפך. שיני חית הטרף פצעו את האוויר, והאוויר חדר אל עפעפיה של קלדנה בנשימתה – ספק הקלה ספק ייאוש. זאב. קלדנה הרימה את ראשה כדי לראות את האור החזק שמילא את כדור הבדולח שלה. ירח מלא. כמובן.
לא תמיד זה משפיע, אבל הסיכויים גבוהים יותר. קלדנה החזירה מבטה לחיה עם עיני התכלת והרימה את הקלף, מניחה אותו בחלק המרוחק של השולחן. קלפי החיות האחרים נעלמו עם הנחת הזאב בצד, כאילו לא היו.
שלוש הוא מספר חשוב. זאת למדה קלדנה עוד בצעירותה. הוא חשוב להכל – קלפים, חומרים, ניקויים, אסטרולוגיה. היא לא ידעה בדיוק מה גדלות המספר, אך היא לא הייתה חוקרת, אז זה לא שינה לה דבר.
חפיסה שנייה מצאה את עצמה בידיה החלקות והלבנות של קלדנה. תשעת הקלפים הכחולים חולקו במהירות ובמיומנות על משטח השולחן בריבוע מדויק. כחול מציין את צורת החיים השנייה – אדם.
קלדנה לא ידעה בדיוק מה כל תואר מציין, אך היא למדה את שמות הקלפים בעל פה על פי הציורים. שמונה מהקלפים התחלקו לשתי קבוצות – זכר ונקבה. איכר, אשת האיכר, סוחר, אשת הסוחר, אציל, אצילה, מלך ומלכה. לפי מה שהבינה לא היה הרבה הבדל בין שני הקבוצות, רק שהסיכויים לקבל זכר גדולים יותר בימים זוגיים ולקבל נקבה גדולים יותר בימים אי-זוגיים. אבל קלדנה לא ידעה תאריכים ולא את סדר ימי השבוע. קלדנה לא ידעה הרבה, למען האמת. היא הייתה מיומנת בסידור הקלפים. שמונה כחולים ועוד אחד – ליצן החצר שמו – מחולל הצרות.
עקצוצים פתאומיים הכו בידה כשהחלון הכה שוב בחוזקה בקירות הבקתה. היא גירדה במרץ, ולאחר שהעקצוץ פסק היא חשבה מעט והפכה את הקלף בפינה הימנית למעלה. האצילה קרצה אליה – בהתנשאות משהו. היא החזירה לא פרצוף זועף. הקלף הכחול הונח על זה הסגול וקלדנה הניחה להם להתמזג בהבזק אור זהוב. היה נדמה לה שההבזק הגיע גם מצידה – מכיוון כדור הבדולח. ´כן, בטח´ חשבה. תעתועי ראיה, הבטיחה לעצמה, ושפשפה את ידיה אחת בחברתה.
קלדנה סדרה את שמלתה האפורה מסביב לכסא ובחנה את החפיסות הנותרות. היא כלל לא שמה לב שהרוח גברה והחלון הקים רעש נורא. היא גם לא שמה לב שאור הירח נעלם. מה שעניין אותה כרגע היו, איך לא, הקלפים.
שאר הקלפים הכחולים נעלמו כשהאצילה התמזגה עם הזאב, וכרגע הקלפים הירוקים כאזמרגד נטרפו בידיה של קלדנה. ששה ירוקים – ששה כוחות טבע. אש – מים, אדמה – אוויר, חיים – והגרוע מכולם – מוות. לא תמיד טוב שיוצא מוות. זה לא מועיל לאף אחד, אבל לפעמים זה מהנה.
לקלדנה כבר נמאס לחכות, ולכן היא פרסה את הקלפים מהר ובחרה את הקלף שאליו הובלה ידה במקריות. אוויר. סמל ארבעת הרוחות צויר בקלילות – כמו מה שייצג. קלדנה השליכה אותו בזלזול אל הקלף המשולב שישב בשקט מורט עצבים. בערבוביית עשן סגול-כחול-ירוק, שני הקלפים התאחדו. עכשיו נשארה הסדרה החומה.
סדרת הזמן. הווה-עבר-עתיד.
קלדנה הביטה בקלפים הירוקים שנעלמו אט אט, והושיטה את ידה לקחת את שלושת קלפי הסיום. ידה גיששה, אך לא מצאה דבר. עיני קלדנה נפערו, כמעט יוצאות מחוריהן, והיא מיד קמה על רגליה, מחפשת את אשר אבד לה.
החלון המשיך לדפוק, חריקותיו היו יכולות להעביר צמרמורת בעמוד שדרתו של כל אדם – אך לא של קלדנה. לבסוף, בערבוביה של שאגת הרוח וסדיקת הזכוכית, החלון התנפץ, רסיסיו עפים לכל עבר. קלדנה הדאוגה לא שמה לב כשחפציה האישיים החלו לאבד את צבעם – ואחר כך את דמותם. היא הייתה שקועה בחיפוש הקלפים האבודים.
קלדנה לא שמה לב אפילו כשגופה החל להיעלם, וכשרצתה להוציא צרחה מפיה היה כבר מאוחר מדי. קלדנה איננה.
קתרינה חייכה וליטפה את זאב. פרוותו החמה תמיד הייתה לה לנחמה, אך כרגע היא מיששה אותה מתוך חיבה לחברה האהוב, ולמוחה. שלושת הקלפים היו בידה, שלושה קלפים חומים חסרי ערך. אם רק הזקנה הבלה הייתה יודעת שהיא בעצמה משחק...
קתרינה ירדה מרחפת האוויר הענקית שבחדרה וניגשה לראי שריחף ליד הקיר. הראי היה בעצם שער – וכדור הבדולח היה הצד השני של שער זה. היא יכלה לראות את כל המתרחש בביתה של הזקנה, והמכשפה לא ידעה על כך כלל. אור בקע מהראי כשהורידה אותה קתרינה מהאוויר. ירח מלא? כן בטח.
"הגבירה קתרינה?" היה זה קול גברי שהגיע מפתח חדרה בקומה העשירית של האחוזה. "כן, אלברט, מה עכשיו?" קתרינה הסתובבה כדי להביט בפניו חרושות הקמטים של שומרה הראשי. "הודעה הגיעה מארמונו של הנסיך קראקר, ו..." קתרינה השתיקה אותו עם מבטה הקר. "אמרתי לך, אני לא מוכנה לשמוע דבר על נישואין עם..."
רעד הורגש מכיוון הקרקע. קתרינה הבהולה זזה אחורה מעט, מסתכלת על אלברט בפחד נגלה. עוד רעד, חזק יותר. "גם אתה מרגיש את זה?" שאלה בקול מקוטע. אלברט הנהן, בולע את הרוק שהצטבר בגרונו בזמן שעוד רעד מתחזק הזיז את האחוזה.
הרעדים הלכו והתגברו, עד ששניהם לא יכלו לעמוד על רגליהם. קתרינה קפצה חזרה לרחפת כדי לנחם את זאב שכל העת ההיא יילל בפחד, ואלברט נפל במקומו.
רגל ענקית פרצה את התקרה לאחר עוד רעד נוראי, מפילה את הרחפת לרצפה. לא היה הרבה זמן לברוח, וקתרינה פשוט התפללה שהרגל לא תרמוס אותה. ואכן, הרגל לא רמסה אותה – היא רמסה את אלברט. אלברט נשבר לחלקים קטנים ועצובים, מתפזר בחדרה של קתרינה ההרוס.
"אבא!" צרח דונלד, והושיט את ידו להחזיק בפיו כשאביו ריסק את ארמון המשחק שלו. סאם חרק שיניים והביט בעין אחת חוששת על שברי המשחק של בנו. " אל דאגה, בן, אקנה לך חדש" אמר סאם וחייך חיוך מאולץ. "כן, בטח" זרק דונלד באכזבה עוקצנית ואסף את החלקים הפזורים אל תוך קופסת המשחק.
"אוכל!" קראה אמו של דונלד, וריחות התבשיל עלו בנחיריו של בנה. דולנד ליקק את שפתיו ורץ למטבח. באותה השנייה בה פתח דונלד את דלת המטבח בציפייה – פרצו להבות מתוכו ועיכלו את דונלד ואביו.
הבית עלה באש.
נמסיס הביט מטה וצחק צחוק מרושע. כל כך כיף להיות מכשף רשע בעולם משלך. אפשר לשרוף, לבקע, להרוס, להרוג, למחוץ ואפילו לפוצץ. כמה משעשע.
מושבו הזהוב של נמסיס היה גבוה בשמי התכלת. משם יכול היה לראות בבהירות איך עולמו מתקדם, ואם המכשפים האחרים תכננו להתקיף אותו. הוא צחק שוב, ושרף עוד בית. כן, בטח. אף אחד לא יעז לפגוע במכשף הגדול ביקום.
צחוקו נרגע, ונמסיס החליט שהוא הפיק מספיק עץ בכדי לבנות לעצמו מקדש. כמובן, צריך גם לשמור על האנשים כדי שיהללו אותו, אבל אנשים מתרבים מהר – ועץ מתכלה מהר.
בדיוק כשהחל לבנות את מגדל התפילה שלו, חושך גמור השתרר ביקום. מחשבה אחת נותרה בראשו של נמסיס.
לישון.
גדי פיהק, שמר את המשחק על שמירתו האחרונה ויצא ממנו. הוא הרבה לשחק עד השעות הקטנות של הלילה. איך אפשר להתנגד למשחק כה ממכר?
הוא פיהק שוב, כיבה את המחשב והוציא את התקליטור הססגוני מהכונן. האותיות של המילה "כישוף" היו טבועות בצבע כסוף מהודר על התקליטור, והוא הביט בהן בהערכה. משחק נפלא.
גדי החזיר את התקליטור לקופסת המשחק, ולאחר מכן פתח את חוברת ההדרכה של "כישוף" בפעם הראשונה, כי רצה לברר משהו על בניית מקדשים. הוא לא הרבה לעיין בחוברות המשחק שלו – אך כאן הציורים משכו אותו לעיין (את הבעיה הוא מן הסתם היה פותר לבד).
גדי דפדף בחוברת הצבעונית, נהנה מהאיורים המוצלחים ומנסה למצוא את התשובה לבעייתו (כמובן שהוא לא חשב על תוכן העניינים...). כשהגיע לאמצע החוברת, נפל לידו קלף פלסטיק רגיל במיוחד. האיור בו דמה לאיור על כל קלף אחר – אם כי מעט יותר יפה. הג´וקר הביט בו במבט זדוני. לפתע היה נדמה לו ששמע צחוק. גדי נרתע מעט, ואחר ניער ראשו וחייך אל הקלף בחזרה, לועג לעצמו. ´כן, בטח´, חשב. הוא החזיר את הקלף למקומו והמשיך לעלעל בדפי החוברת לאור הירח המלא.
רוח חורפית נשבה והיכתה בחלון הזכוכית שמעל שולחנו של גדי.
----------------------------------------------------------------------------------------------------
עכשיו חיזרו על הסיפור (סידרתי אתכם, מה?) ונסו למצוא את הנקודות החוזרות על עצמם בכל קטע. עשר נקודות למי שמוצא!
תגובות