[ליצירה]
מעניין ששתי תופעות אנושיות הופעיו באותו זמן.
חקלאות, וערים.
בני אדם לא חשבו על חקלאות בנפרד מישיבה מתורבתת בערים. הניצול של הגשם בחיינו מגיעה בד-בבד אם היכולת שלנו לברוח מפניו
[ליצירה]
האמנם שני עולמות קטביים?
או אולי שני בני אדם, כל אחד חי כמו שסבא שלו וסבא של סבא שלו חיו, בעיר שסבא שלו נולד, מנסים לשמר את צורת חייהם הנושנות אל מול עולם שמנסה להאיץ את קצב חייהם, להתאים אותו למודרנה...
שני דמויות חטופות שהקיום של אחד לא מאיים על השני,
אולי להפך- הידיעה שכל אחד מהם יוכל לראות את אותם פנים גם מחר, בוודעות שלא משנה מה יתרחש הם לא יכנעו לרוח התקופה, יציבות שאולי מעניקה תחושת ביטחון...
או שלא...
[ליצירה]
זהו גורלו של המאמין, להיות מודע לזה שהוא לכוד בין רוח לחומר, ושהוא לא אמור לוותר על אחד מהצדדים אלה לנסות ליישם אחד בשני...
ועל כך אמר רבינו 2 דברים (לא בציטוט מדיוק)
א- יש שאלות שמגיעות מהחלל הפנוי ואין להם תשובה
ומצד שני
ב-אין שום ייאוש בעולם כלל!!!
[ליצירה]
תיאור קצת ארוך בשביל שורת מחץ אחת לא?
העקיצה כאן אמנם מוצלחת. הקטע מכניס אותנו לאווירה, ומכה בנו בשורה האחרונה.
המסר ברור- ישנם כאלו בעם ישראל אשר החליפו אלוקים חיים באלוהים אחרים.
מבחינה אומנותית אין מה לומר- קטע מצויין.
חבל, לדעתי לערב פוליטיקה, דת ויצירה.
אתה טוען שסרוב פקודה הוא דבר הא-ל, ובכך שולל את הלגיטימציה של כל טענה אחרת.
לא ממש הדרך הכי "יצירתית" להוכיח שאתה צודק...
זו הסתכלות שיטחית למדי לומר כי מי שלא מסרב פקודה עושה זאת מתוך אדיקות דתית לרמטכ"ל (או לצה"ל, או לראש הממשלה, או לראשית צמיחת גאולתנו), ולשלול את האפשרות שאולי יש להם עולם ערכי שעומד מאחורי ההחלטות שלהם, עולם ערכי שנובע גם הוא ממה שניתן בסיני.
ומלבד זאת, לא אנחנו נשפוט את מי שעומד ברגע האמת מול הקונפליקט הנורא הזה, אלא רק מי שאמר והיה העולם, מי שקולו באמת הלך מסוף העולם ועד סופו...
הרמטכ"ל!
לא סתם, סתם..
נו, אתם יודעים לבד על מי אני מדבר...
הכל ברוח טובה
נביש
[ליצירה]
קושקש ביד חולמנית באיזה שיעור לא ברור.
סרקתי והוספתי קצת צבע בפוטושופ.
(זה תגובה, ולא בגוף היצירה כי דברים מפחידים מתרחשים כשמנסים לערוך חזותי)
[ליצירה]
אני חולה על סוג הכתיבה הזאת אז היתי חייב להגיב.
זה מזכיר לי קצת את הספר המצויין (אם כי מאוד הזוי) של רומאן גארי שקראו לו משהו כמו "טרופו של ג'ינגאס כוהן" (קראתי באנגלית)
שם גם ישנה אישה המיצגת (אם אני זוכר נכון) את ה"אנושות" או הרעיון האנושי,שכולם מנסים לאנוס אותה, וגם היא מחכה לגבר שיגאל אותה אך כולם נכשלים (ומתים) בנסיון (חוץ מהיהודי כמובן)
[ליצירה]
מר פרידמן הניכבד (אך המתעקש שיתיחסו אליו כאל מסטול)
חסר לי במאמר שלך סיכום, שאולי יבהיר למה ראית צורך במשל היווני (המעט סתום לטעמי) ואת הקשר שלו להצגת הדברים בעין היהודית.
מכיוון שלא הצלחתי לסכם לעצמי מה ניסית לומר בדיוק, הביקורת שלי תהיה נקודתית בדברים שהפריעו לי.
לגבי רבי נחמן, הציטוט פשוט לא נראה לי מקורי הוא לא מתנסח ככה בדרך כלל (אם כן אשמח לדעת מאיפה זה לקוח) זה יותר נשמע כמו ארז משה דורון או מישהו בסגנון.
לגבי הטענה על כוח נפרד. לא ברור לי מה אתה טוען. כשר' נחמן מדבר על דיבור עם האברים, הוא לא מתכוון שיש להם יישות עצמית. זו פשוט דרך להתגבר על הפעולה הרפלקסיבית של האדם. המקורות שהבאת בעניין כולם מובנים מתוך הקשרם המקורי, ולא מציינים שום יחס מיוחד לגוף.
מה שאתה מתאר כקטרזיס אינו אלא האדם עצמו. ולא שיש לי הוכחות לזה אבל אני גם לא מבין את שלך.
לגבי אליהו- מי אמר שהייתה לו ודעות? וכבר לימדונו ה"מי השילוח" ור' צדוק מלובלין וכמובן גם קירקגור על אלו שפעלו את הפעולות הדצתיות הגדולות ביותר דווקא מתוך הספק.
היהדות בוודאי לא מקבל את העול כמות שהוא. הציווים ה"גשמיים" נתפסים כהמשכת קדושה לעולם הגשמי. איננו מעונינים בגשמיות, וגם לא ברוחניות "שלא מהעולם הזה" סטייל ישו. אנו מוניינים להעלות את הכאן והעכשיו, למשמע אותו. לא צריך להאתעמק במושגים של כוח עליון ונסתר בשביל זה.
עצם האקט של לקיחת פעולה בנאלית והפיכתו למעשה "דתי" ממשמעת אותו, חוצה את הגבולות שבין הגשמי לרוחני. "רוחני" בהקשר זה הוא דבר בעל משמעות.
(אפילו עם זו משמעות רק במסגרת המערכת הסגורה של הדת. שכן מסגרת זו טובה כמו כל מסגרת אחרת)
המקרים ההסטוריים שציינת אינם תיאור של האדם הנותן לכוח אחר להשטלת עליו. להפך זה האדם בשיא אנושיותו. המהפכנים בצרפת ביקשו להרוג את ה"מלך" בכל הרמות- כלומר גם להרוג את אלוהים ולהמליך את עצמם. אין שום מרחק בין השכל לאדם. הרצון הוא אותו רצון, ולא קיים דבר מלבדו.
שוב- המאמר עצמו מעורפל ולכן אין לי איך להתקיף אותו חזיתית.
אולי הדברים שאתה אומר בסופו של חשבון לא כל כך רחוקים ממה שאני חושב.
נביש
[ליצירה]
תגובות